כשהמזון מתייקר והביטחון התזונתי נשחק: חייבים לשנות את כללי המשחק בחקלאות
כשמדברים בישראל על תשתיות קריטיות, נוטים לחשוב על אנרגיה, תחבורה, סייבר או נתונים. אך בשנים האחרונות דווקא מערכת אחרת - זו שמספקת מזון יומיומי ושגרתי – הופכת, בעולם של משאבים נשחקים, לתשתית קריטית לביטחון מזון ובריאות הציבור. מדובר גם בהזדמנות עסקית בקנה מידה עולמי, וגם סיכון מאקרו-כלכלי שאי אפשר להתעלם ממנו.
לפי נתוני ה-FAO בשנת 2050 אוכלוסיית העולם תתקרב ל-10 מיליארד בני אדם, וכדי לעמוד בביקוש יידרש הייצור החקלאי לגדול בכ-70%. במקביל, שינויי אקלים כבר גורמים לירידות בתפוקות של גידולי מפתח, גם כאשר חקלאים מאמצים שיטות גידול מתקדמות. המשמעות ברורה: מערכת המזון נדרשת להתרחב ולהתייעל דווקא כאשר המקורות שעליהם היא נשענת הולכים ונשחקים.
בצד הביקוש, מתרחש תהליך שקט אך עקבי. בשווקים מרכזיים, ובראשם ארצות הברית, ניכרת לאורך עשורים מגמת צמיחה יציבה בצריכת מזון טרי בסיסי, המזוהה עם ערכים של בריאות, בטיחות, ייצור מקומי וזמינות. יותר ויותר צרכנים מזהים איכות תזונתית עם מזון שקרוב לצורתו הטבעית, ללא הדברה ומזהמים אחרים. גם בתקופות של אינפלציה או אי-וודאות כלכלית, כאשר משקי בית נדרשים לקצץ הוצאות, סל המזון הבסיסי נוטה להישמר, והצרכנים מתעקשים לשמור גם על מרכיבים טריים ובריאים.
מול הביקוש הזה, החקלאות העכשווית מתמודדת עם שורה הולכת ומתרחבת של אתגרים: תנאי אקלים קיצוניים פוגעים ביבולים והופכים את התפוקה לבלתי צפויה; קרקע איכותית ומים נדחקים בין עיור, תעשייה ושימור; מחסור בכוח אדם ועלויות עבודה מכבידים על חקלאים, על רקע הפער בין חקלאות מסורתית - מבוזרת, עונתית ותלויה בניוד עובדים - לבין עולם שבו מדינות שואפות לעצמאות כלכלית ומקשיחות גבולות.
במקביל, רגולציה וצרכנים מציבים סטנדרטים מחמירים יותר של בטיחות, שקיפות והפחתת הדברה. אל כל אלה מצטרפים גם אתגרי שינוע גלובליים, הנובעים מקונפליקטים גיאו-פוליטיים וממגפות עולמיות, וממחישים עד כמה שרשראות אספקה ארוכות עלולות להתנתק בן-לילה. התוצאה היא מערכת שמתקשה להבטיח אספקת מזון יציבה, נגישה ובטוחה לאורך זמן.
כאן נכנס שינוי תפיסתי עמוק: מעבר מחקלאות כפרויקט לחקלאות כתשתית.
בעולמות האנרגיה והדאטה, המעבר הזה כבר התרחש - ממערכות פזורות ולא מבוקרות למתקנים מודולריים, אוטומטיים ומבוקרים, המתוכננים להתרחב בהתאם לקצב הביקוש ולהתקרב לנקודת הצריכה. מגמה דומה מתחילה להתרחש גם בייצור מזון. חקלאות סגורה ומבוקרת מבקשת לייצר תנאי גידול יציבים בתוך מערכות סגורות, לרוב בסמוך למרכזי אוכלוסייה, ולהפחית את התלות באקלים, בשטחי קרקע ובשרשראות שינוע ארוכות. הגל הראשון של החוות האנכיות אמנם נתקל בקשיים כלכליים, אך יצר שכבת ידע חשובה. בדור החדש ניכרת התבגרות: בחירה בגידולים המתאימים במיוחד לגידול סגור, יחידות מודולריות הניתנות לשכפול, ואוטומציה שמקרבת את התפעול לעולם התעשייתי יותר מאשר לחקלאות המסורתית.
במודלים המתקדמים, השילוב הזה מאפשר לקצר משמעותית את זמן החזר ההשקעה ולשאוף לרווחיות תפעולית גבוהה, במונחים שמזכירים יותר תשתיות מאשר חקלאות קלאסית. בדומה למהפכה שעברו עולמות הסולאר והדאטה - מהבטחה טכנולוגית לבשלות כלכלית - ייתכן שגם עולם המזון מתקרב לנקודת מפנה. אם כך, ההזדמנות הכלכלית והאסטרטגית משמעותית.
ההון הגדול כבר מזהה את הכיוון ומתחיל להתייחס לביטחון תזונתי לא רק כסחורה חקלאית, אלא כרכיב בתשתית לאומית וכלכלית הדורשת תכנון ארוך טווח - מענקיות קמעונאות בעולם שמחפשות יציבות אספקה, דרך תאגידי מזון, חברות לוגיסטיקה ואנרגיה, ועד קרנות השקעה המסמנות את התחום כיעד אסטרטגי. לישראל, שבה מתקיימות יחד חקלאות, טכנולוגיה וקולינריה ברמה גבוהה, יש פוטנציאל ייחודי להיות בין המובילות של השכבה התשתיתית החדשה הזו.
בסופו של דבר, מזון נמצא בצומת שבין ביטחון תזונתי, בריאות הציבור, סיכון אקלימי, יציבות גיאו-פוליטית ויעילות לוגיסטית. כאשר מתפתחות טכנולוגיות המאפשרות לייצר מזון במערכות סגורות, מבוקרות, מקומיות וקרובות לצרכן, החקלאות מתחילה להיראות פחות כמו עבר רומנטי ויותר כמו אחת מתשתיות המפתח של המאה ה-21. הדיון הזה, כך נדמה, רק בתחילתו.
ד"ר ציפי שהם היא מייסדת ומנכ"לית GreenOnyx, חברת אגריטק ישראלית המפתחת תשתיות חקלאות סגורה, יעילה ומבוקרת לייצור מזון
