ישראל בדרך למשבר פסולת לאומי
דו”ח מבקר המדינה כבר התריע לפני שנה על המחסור הצפוי בפתרונות קצה לטיפול בפסולת, אך הפתרונות מתעכבים. בלי הרחבת אתרי ההטמנה וקידום מתקני השבה, הרשויות המקומיות עלולות להתקשות לפנות אשפה
לפני שנה בדיוק, בקיץ 2025, פרסם מבקר המדינה דו"ח מעקב מדאיג שעסק בענף הטיפול בפסולת העירונית בישראל. מהדו"ח עלה כי אחד התחומים החשובים ביותר לאיכות החיים של אזרחי ישראל ניצב בפני קריסה ממשית.
שנה עברה, ודבר לא השתנה. המדינה ממשיכה להכיר בבעיה אך לא לפעול לפתרון בפועל. אנחנו מתקרבים בצעדים גדולים למצב שבו הרשויות המקומיות יתקשו לפנות פסולת מתחומיהן. בקרוב אשפה תיערם ברחובות הערים, כי פשוט לא יהיה לאן לפנות את הזבל.
הישראלי הממוצע מייצר כ־1.8 ק”ג פסולת ביום. את רובה הוא משליך לפח הירוק הסמוך לביתו. העירייה אוספת את האשפה ומפנה אותה לתחנת מיון ומחזור או לתחנת מעבר, המשרתות כמה רשויות מקומיות. בסוף התהליך, שאריות הפסולת מועברות להטמנה בקרקע. כיום, כ־70% מהפסולת בישראל מוטמנת באתרים ייעודיים.
פארק המחזור חירייה של איגוד ערים דן לתברואה קולט ומטפל ביותר מ־1.2 מיליון טונות פסולת בשנה – כרבע מהפסולת העירונית בישראל, המגיעה מכ־30 רשויות מקומיות באזור המרכז. באמצעות מתקני המיון באתר הצלחנו בשנת 2025 למיין כ־64.5% מהפסולת שנקלטה ולמחזר בפועל כ־32% ממנה. את 68% הנותרים אנו מעבירים להטמנה באתר אפעה, באמצעות מאות משאיות שנוסעות מדי יום כ־200 ק”מ מחירייה לאתר שבאזור ערד.
זהו פתרון קצה יקר ומזהם, אך כיום הוא הפתרון המרכזי הקיים. במשך עשרות שנים המדינה לא השכילה לפתח חלופות. הבעיה טואטאה מתחת לשטיח – או במקרה הזה, מתחת לפני הקרקע. כעת גם הפתרון הזה מגיע לקצה גבול היכולת שלו.
לפני שנה התריע מבקר המדינה כי עד סוף 2026 יתרת שטחי ההטמנה הזמינים לא תספיק, ומדינת ישראל תישאר ללא פתרון הקצה המרכזי שלה. כל מה שנכתב בדו”ח הולך ומתממש: מספר המטמנות הפעילות מצטמצם, והמחסור בשטחי הטמנה עלול לאלץ את הרשויות המקומיות לשנע את הפסולת למרחקים גדולים יותר – מהלך שייקר משמעותית את עלויות פינוי האשפה.
המעט שעשה המשרד להגנת הסביבה הוא להכריז כי בנאות חובב יוקם בשנים הקרובות מתקן להשבת אנרגיה מפסולת, ולהתחיל בתהליך לבחינת הקמת רשות פסולת לאומית, בדומה לגופים הפועלים בתחומי תשתית אחרים כמו חשמל או מים.
קידום תפיסה הרואה בפסולת משאב שממנו ניתן לייצר אנרגיה, במקום מטרד שיש להטמין, הוא צעד מבורך. כך פועלות מדינות רבות באירופה כבר עשרות שנים. ברחבי היבשת פועלים כ־500 מתקני השבה, שסייעו לצמצם באופן דרמטי את שיעור ההטמנה ולייצר חשמל עבור התושבים.
גם אנחנו בחירייה פועלים להקמת מתקן כזה, אך גם לנו וגם למתקן המתוכנן בנאות חובב יידרשו, במקרה הטוב, כשבע שנים עד להשלמת ההקמה. גם הקמת רשות פסולת לאומית היא צעד חשוב בתחום שמשווע לניהול ולרגולציה, אך לנוכח המצב נדרשים גם צעדים מיידיים.
חשוב לקדם שני מהלכים במקביל. בטווח המיידי, על המשרד להגנת הסביבה, יחד עם רשות מקרקעי ישראל ומינהל התכנון, לפעול להקמת אתרי הטמנה חדשים ולהרחבת הקיבולת של האתרים הקיימים. זה אולי אינו הפתרון האידיאלי, אך הוא הכרחי כדי שלא נטבע בזבל של עצמנו. אוכלוסיית גוש דן גדלה בכ־3% מדי שנה, ועד 2030 היא צפויה לגדול בכ־15%. המשמעות היא עוד תושבים, עוד פסולת ועוד עומס על התשתיות הקיימות.
במקביל, על כל גורמי התכנון לקדם במהירות את תוכנית מתקן ההשבה בחירייה, כדי שניתן יהיה להוציא בהקדם היתרים להקמת מתקן מתקדם באתר הגדול מסוגו בישראל. מתקן כזה יפחית באופן משמעותי את הצורך בשינוע כמויות עצומות של פסולת להטמנה – הרבה יותר מכל מתקן אחר שניתן יהיה להקים במקום אחר.
שני המהלכים הללו חייבים להתקדם במקביל. אחרת, בריאות הציבור, איכות הסביבה ואיכות החיים של כולנו ייפגעו.
עו"ד ראובן לדיאנסקי הוא יו"ר חירייה – איגוד ערים דן לתברואה וסגן ראש העיר תל אביב-יפו
