בין עזה לאיראן: האם הניצחון המוחלט שוב יחמוק מישראל?
מבצע "שאגת הארי" מניב הישגים מרשימים, אך השאלה האמיתית נותרת פתוחה: האם כתישת איראן תוביל להחלפת המשטר, או שישראל שוב תמצא עצמה עם ניצחון טקטי ותבוסה אסטרטגית? כמו בעזה, גם מול טהרן ההצלחה המבצעית עלולה להישאר תלויה באוויר - ואת ההחלטה על נקודת היציאה יקבל שוב טראמפ
אם לא הצלחנו לפרק את שלטון החמאס בעזה האם נצליח להפיל את המשטר האיראני? כמו שטראמפ נטל לידיו את הטיפול בהקמת החלופות השלטוניות בעזה כך גם הסיכוי שיכפה פתרון באיראן גדול. הפתרון האמריקאי אולי יהלום את האינטרס הישראלי, ואולי כמו בעזה - דווקא לא.
1. בין עזה לאיראן, בין "חרבות ברזל" ל"שאגת הארי" מזדקר דמיון מטריד בשאלה הגדולה מהי נקודת היציאה מהמערכה, או בז'רגון המוכר – מתי יגיע "הניצחון המוחלט" ומהם הקווים לדמותו. מהצד של נתניהו מבטלים את שאלת היציאה. תדברו על "הכרעה" ולא "יציאה", אומר יו"ר ועדת חוץ וביטחון בעז ביסמוט. וזה חלק מתחושת התרוממות הרוח ששוטפת אותנו. והיא שוטפת כרגע תחת ההערכה שהתארכות המערכה רצויה כרגע, כפי שאומר עמוס ידלין, לכל שלושת הצדדים. טראמפ אוהב אמנם 'זבנג וגמרנו', אבל גם הגביר את הרטוריקה הלוחמתית ומדבר על ארבעה שבועות לפחות; לאיראנים יש עניין כי הנשק האסטרטגי הגדול שלהם הוא לא טילים ולא גרעין אלא סבלנות, כושר ספיגה והכי חשוב העדר בלמים בחיסול מפגינים; לישראל, בנק המטרות לא נגמר אף פעם: יש תכנית סדורה לכל שלב, ועכשיו רק מסתיים החלק הראשון. ועדיין, כמו בעזה, מרחפת האפשרות העגומה שההצלחה הצבאית לא תתורגם להישג מדיני. נשיג הישגים מבצעיים וטקטיים שלא באמת ישנו משהו בטווח הבינוני והארוך. רק החלפת המשטר, אמיתית ולא רק פרסונלית, תביא את "הניצחון המוחלט", ולצדו יבוא גם השינוי האזורי המיוחל. זה לא יקרה אם הרודנות האיסלאמית, אם המשטר הרצחני והדכאני בטהרן יישאר על רגליו כמו החמאס בעזה. עד ששניהם לא יוסרו מכיסאם ויפורקו מנשקם אין "ניצחון מוחלט".
2. הששון אליו קרב הישראלי נגזר משלוש סיבות עיקריות. ראשית, השדרוג המשמעותי בשיתוף הפעולה עם האמריקאים - מהתדלוקים באוויר של מטוסינו בידי מטוסים אמריקאים, דרך תיאומי הסייבר והמודיעין בסיכול חמינאי ועד לתיאום היעדים האסטרטגיים שמתכנסים לאחדות המטרה. שנית, להבדיל מעזה, המערכה באיראן לא גובה (בינתיים, ונקווה שכך יישאר) חיי חיילים - טייסים במקרה הזה. שלישית, התחושה ש"הניצחון המוחלט" בדמות החלפת המשטר מותנה בהמשך הכתישה והעצמתה. הבעיה היא ששלושת אלה הם בערבון מוגבל גדול מאוד.
מול ארה"ב, השותפות המבצעית והטקטית אכן מופתית וגם במדרגה האסטרטגית הצטמצמו הפערים. אם בתחילה האמריקאים היו ממוקדים רק בהסרת האיום הגרעיני, היום הם מציבים כיעד גם את הסרת האיום הבליסטי. ועדיין האינטרס האמריקאי באשר לנקודת היציאה או ההכרעה, עלול להיות שונה משלנו. ואז, כמו בסיום "עם כלביא" טראמפ יוריד עלינו "חדל אש" לא ממש בזמן שמתאים לנו.
לעניין שלום טייסינו - עד כה השגת העליונות האווירית בשמי איראן באמצעות נטרול הטק"א, כתנאי לחופש הפעולה של המטוסים בציד הטק"ק ושאר המטרות - מושלמת. יש לקוות מכל הלב שהעבודה הנקייה משמיים ללא נפגעים תימשך, אבל גם לכך אין ערובות הרמטיות. בדיוק כמו שאין להגנה האווירית שלנו מול הטילים שמונחתים עלינו.
ולגבי "הניצחון המוחלט" של החלפת המשטר? נדמה שלא לישראלים ולא לאמריקאים יש תשובה ברורה איך מחליפים משטר מלבד המשך הכתישה הצבאית. נדמה שגם אחרי סיכול חמינאי יירשו את שלטונו ממשיכי דרכו, רוחו ומורשתו. משני מומחים רציניים למדתי שחמינאי היה המתנגד העיקרי להשלמת פרויקט הגרעין לכדי פצצה מוגמרת. יורשיו פטורים מההתנגדות הזו. להיפך, לשיטתם הפצצות ישראל וארה"ב רק מגבירות את הצורך בפצצה גרעינית.
כלומר – כל שלושת התמריצים להמשך המערכה מבחינת ישראל עלולים להשתבש, לשנות כיוון ובעיקר לצמצם יומרות ויעדים. כבר לא שינוי המשטר והשמדה מוחלטת של הגרעין והבליסטי, אלא החלשה ניכרת של יכולות אלה, ואולי אפילו בהסכם עם משטר שממשיך את קודמו. את ההחלטה הזו יקבל טראמפ, לא אנחנו.
3. טראמפ ונתניהו הם שני נרקיסיסטים, תאבי תהילה שעומדים בפני בחירות. טראמפ בחירות האמצע ונתניהו בחירות כלליות. כבר עכשיו מבצבצים ביניהם ניצני קרבות אגו וקרדיט. וגרוע מזה, כבר עכשיו נשמעים קולות בארה"ב, טאקר קרלסון ואחרים, על כך שישראל גררה את ארה"ב למלחמה שאינה שלה. ככל שטראמפ יתקשה להציג הישגים מיידיים ומוחשיים, ובוודאי ככל שיישפך דם אמריקאי - תגדל הביקורת הזו.
לנתניהו אין כמעט אופוזיציה פנימית כמו לטראמפ, אבל יש לו עמדת נחיתות שאין לעמיתו בבית הלבן והיא העורף הישראלי שמשלם בגדול – בחיי אדם, בהרס דירות ומבנים, בשיבוש החיים והכלכלה, בלחץ וערעור נפשיים מתמשכים. מצד שני, נתניהו יודע לעשות לימונדה מהלימון. הסחת הדעת טובה לו מול זוטות כמו האחריות לטבח, ההפיכה המשטרית, יוקר המחיה, חוק ההשתמטות וכיו"ב. מול כל אלה הוא ניצב בפני הזדמנות לשנות את ההיסטוריה, ואפילו להוסיף לתנ"ך ספר על שמו כפי שהציע יו"ר הכנסת אמיר אוחנה. בכפוף להמשך רתימת ארה"ב, בכפוף להמשך הכתישה האווירית ללא נפגעים, בכפוף לסיכויי החלפת המשטר - הוא בהחלט בדרך. אם לא לתנ"ך, אז לפחות לבריאה מחדש של תדמיתו ומורשתו.
4. החלשה משמעותית של הירי על ישראל מצטרפת לשלושת התנאים והתמריצים להמשך הלחימה, שלושת הנתונים שמבססים את המשך הפעלת הכוח: שיתוף הפעולה עם ארה"ב, הכתישה ללא נפגעים והגברת הסיכוי להחלפת המשטר. אין ספק, הפכנו לשחקן מרכזי בקזינו האזורי שהולך והופך לעולמי. אירופה נכנסת לתמונה, כלכלת הנפט נכנסת גם היא לשקלול הגלובלי, ואנחנו הסופרמן שבוקע מהכאוס הזה עם אגרופו המונף אל על. יש מצב שקצת יצאנו מהפרופורציות או שפיתחנו, לצד יכולות התקיפה המופלאות, גם פרופורציות חדשות?
בכל מקרה, מותר ליהנות מהדרך עד כה, אבל אסור לשכוח מאין באנו ולאן צריך ללכת. גם בעזה וגם מול איראן, היציאה למלחמה היא מוצדקת מאין כמוה. הטבח בעזה והלפיתה האיראנית באמצעות טבעת חנק של פרוקסיס והאיום הישיר בנשק בליסטי וגרעיני, חייבו את ישראל להתנער ולפרק את מכלול האיומים האלה. אבל, אם לא הצלחנו להסיר את שלטון החמאס בעזה האם נצליח להסיר את השלטון באיראן? בעזה לא הצלחנו, למרות ההישגים הצבאיים והשליטה הגדולה יותר באבני המשחק, להקים חלופה לחמאס, ולכן טראמפ נטל לידיו את הטיפול בחלופות האלה. ועכשיו השאלה היא אם כך יסתיימו המטסים לאיראן – בכפיית פתרון אמריקאי, פתרון שאולי יהלום את האינטרס הישראלי ואולי לא.
