עצמאות המשטרה, וחובת הגיוס לצבא – מה יחליט השופט סולברג?
בן גביר הופך את המשטרה לכלי פוליטי, החרדים ממשיכים להתחמק מהגיוס - ובג"ץ צריך להחליט. מ"מ הנשיא סולברג כבר הכריז את עמדתו בשני התיקים, והתשובות שלו עלולות לטלטל את הממשלה
עצמאות המשטרה וחובת השירות הצבאי יחזרו בקרוב לבג"ץ. מדובר בשני הממסדים החשובים ביותר להגנתה של מדינת ישראל. המשטרה מגלמת את ההגנה הפנימית, הכוללת גם את ההגנה על הדמוקרטיה וזכויות האדם. הצבא הוא ההגנה החיצונית המשוועת לכוח אדם וגם להכרה שעידוד השתמטות רבתי לא פוגע רק בשוויון אלא גם במורל המשרתים שעליהם מעמיסים עוד ועוד כדי לממן את הגירעון שיוצרים המשתמטים. מדובר במימון כפול – אנושי וכלכלי. המדינה משלמת לאנשים שמסרבים להשתתף בהגנתה.
1. המשטרה: סולברג בעד עצמאות ונגד השר כמפכ"ל על
נתחיל במשטרה. העתירה לפיטורי השר איתמר בן גביר היא הזירה המזוקקת ביותר לקרב על ההפיכה המשטרית. ההתנפלות רבתי של הפוליטיקאים על היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה שתומכת בפיטורים, נועדה להרתעת תשעת השופטים שאמורים לדון בבג"ץ הזה שקבוע ל-24 במרץ, אם ירצו השם וטראמפ.
בן גביר מצדו ממשיך להזין את המדורה הזו ולספק עילות לפיטוריו. עכשיו הוא מריץ את מקורבו עו"ד דוד בבלי, דל ניסיון וכישורים כשאר מינויי ההפיכה, לתפקיד היועץ המשפטי של המשטרה, האיש שבין היתר אחראי להגשת כתבי אישום נגד אזרחים. בבלי, אגב, נחקר בחשד להפרת אמונים בפרשת חלוקת הנשק המופקרת של השר שלו, כשבן גביר עצמו משווה ומעלה בהחלטה לחלק נשק לתושבי ירושלים העונים לקריטריון "יהודי".
בן גביר רוצה מועמד שיתמוך במדיניות השר, אלא שיועץ משפטי של המשטרה אינו משרת אמון אלא מינוי מקצועי שכפוף, לפי הסדר הבא – לחוק, ליועצת המשפטית לממשלה, למפכ"ל. השר לא נמצא אפילו בטופ 3 של הרשימה הזו, אבל הבג"ץ לפיטורי בן גביר מכוון בין היתר נגד מאמציו הבוטים לביטול רשימת הכפיפות והציות הזו כדי להציבו כמפכ"ל העל של המשטרה.
עצמאות המשטרה כגוף אכיפה עצמאי, ממלכתי, מקצועי ובמיוחד לא-פוליטי, היא אבן יסוד בדמוקרטיה. היועצת משפטית לממשלה מסבירה בתגובתה לבג"ץ כיצד בן גביר מרסק בשיטתיות את האבן הזו. החשש הגדול של הפוליטיקאים, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא שגם השופטים השמרנים יתקשו להתעלם מהסכנה הזו. כפי שעשה מ"מ הנשיא נעם סולברג בפסק הדין על תיקון פקודת המשטרה: "השר רשאי לקבוע מדיניות כללית למשטרה ולפקח על פעולותיה, אולם הוא אינו בגדר 'מפכ"ל על', ואל לו לפגוע בעצמאות המשטרה ולהתערב בשיקול דעתה המקצועי, בפרט בכל הנוגע להפעלת סמכויותיה האופרטיביות במקרים קונקרטיים".
בבג"ץ שעסק במינויי השופטים כבר נחשפו שופטי בג"ץ לשימוש פוליטי, פסול ומנוגד לטובת הציבור שעושים שרים במשרדיהם. הם התקשו לאתר את "טובת הציבור" בהימנעות השר יריב לוין לבחור שופטים לבתי המשפט שאינם העליון. האם די בסמכות המיניסטריאלית, האם די בכוחו של ראש הממשלה למנות אנשים מסוכנים או חדלי אישים כדי להרוס כל חלקה דמוקרטית מבלי שיהיה כל מנגנון איזון נגדי?
ועכשיו ניצבים שופטי בג"ץ בדיוק בפני הדילמה הזו – האם להרחיב את עילת פיטורי השר גם למקרה שבו השר הממונה על המשטרה פועל להפיכתה לזרוע פוליטית-ממשלתית. להרחבה כזו משמעות דרמטית ביחסי הרשויות. והיא דרמטית במיוחד כשמדובר בשופטים שמרנים מסוגו של סולברג. שמרנות אינה רק רתיעה ואיפוק אוטומטיים מהתערבות במעשי השלטון. עמידה מנגד אל מול הרס המוסדות החיוניים לדמוקרטיה אינה שמרנות אלא תמיכה באנרכיה המשטרית שמקדמת הממשלה. אזעקת מכונות הרעל תישמע בכל רחבי המדינה אם בג"ץ ימצא את העוז והרוב לשחרר את המשטרה מהפיכתה לזרוע פוליטית ממשלתית. הבג"ץ הזה הגיע בעיתוי ובעוצמה שמחייבים את בית המשפט העליון להצהרה (ופסק דין) היכן הם נמצאים בקרב על הדמוקרטיה. זו ההזדמנות המתאימה ביותר להציב קו אדום מול שלטון שמוחק כל קו אדום. זוכרים את "המבצר נפל"? ובכן מבצר המשטרה נפל ואם לא ישוחרר – לא תהיה דמוקרטיה בישראל.
2. הצבא: סולברג בעד גיוס וסנקציות אם צריך
נדמה שחוק ההשתמטות שהוטל על בעז ביסמוט לרקום כבר לא יבשיל. בלעדיו, הפלא ופלא, יעמוד בתוקפו חוק שירות הביטחון הנוכחי המחייב גיוס מלא ושוויוני על כולם, כולל, הפלא ופלא, גם חרדים. גם תלמידי ישיבה. הסיפור כאן ימשיך ויטלטל בין המשפט לפוליטיקה, בין הסנקציות האישיות לכלכליות. להבדיל, מפיטורי בן גביר, נדמה שכאן לא קשה יהיה לנחש את העמדה של מ"מ הנשיא נעם סולברג. סולברג כתב את פסק הדין המרכזי בעניין גיוס בחורי הישיבות ובו הציג את עקרונותיו על עמדת המדינה אל מול חובת הגיוס. זה היה כשעוד היה מוכן לתת לממשלה ולכנסת את הארכה הנחוצה לחקיקת חוק גיוס/השתמטות. עכשיו כשחוק אמיתי - כזה שיעבור בג"ץ, כזה שכולל מנופים אפקטיביים לגיוס - לא נראה באופק, סביר שעמדת סולברג תיגזר מהעקרונות הבאים:
ראשית, "בהתאם למצב החוקי הנוהג, חוק שירות ביטחון – וחובת הגיוס שהוא מטיל – חל באופן שוויוני, גם על בני הציבור החרדי. בהעדר מסגרת חקיקתית מתאימה, לממשלה אין כלל סמכות לקבוע פטור גורף מחובת הגיוס למלש"בים המשתייכים לקבוצה מסוימת בכלל, ולקבוצת תלמידי הישיבות בפרט".
שנית, "בעת הנוכחית, על הפרק לא רק סוגיה של שוויון, אלא צורך ביטחוני ממשי. כפי שנמסר מאת גורמי המקצוע בצה"ל, כאמור לעיל, לפי צרכי הצבא העדכניים נדרשים כ-12,000 חיילים נוספים בשירות חובה, כאשר למעלה ממחציתם – לתפקידי לחימה".
שלישית, סולברג משיב לטענת המדינה ש"הצבא צריך חיילים ולא עצירים ואסירים". לשיטתו, זה נכון במקומות שהכל מכירים בחובה לפעול לפי החוק ואז די בהכוונת התנהגות. במקרים, כמו הנוכחי, "שבהם המדינה, לתפיסתה, אינה יכולה להרשות לעצמה שהנורמות שקבעה לא יקוימו – אין מנוס מכפיית אותן נורמות, באמצעות סנקציות אפקטיביות". כלומר, אין מנוס מהפעלת סנקציות פליליות אישיות.
רביעית, וכמובן הסנקציות הכלכליות שפירט אגף התקציבים באוצר כמו שלילת הטבות - הנחה בארנונה למגורים, סבסוד תשלומי הורים למסגרות חינוך משלימות, סיוע בשכר דירה מתוקף מבחן הכנסה, סבסוד רכישת דירה, שכירות ארוכת טווח בשכר דירה מופחת, הלוואות משכנתה לזכאים ועוד.
חמישית, סולברג מזהיר מפני מימון עוקף, מהסוג שהופיע אצל הגשש החיוור במערכות חכם מימון – קח לירה מהכיס האחד הזה ותכניס חמש לירות לכיס השני. "מאליו מובן", כתב סולברג, "שככל שהמדיניות שתיקבע תאפשר יצירת ערוצי מימון עוקפים, לא ניתן יהיה לראותה כאפקטיבית". והוא מסתמך על מכתב הממונה על התקציבים במשרד האוצר: "תנאי הכרחי להצלחתו של מנגנון הסנקציות הכלכליות הינו גיבוש מעטפת שתבטיח כי לא ניתן לייצר ערוצי מימון אלטרנטיביים שיאפשרו לעקוף אותן, באמצעות תקצוב אלטרנטיבי או נוסף שיהווה תחליף לאובדן הכנסה. ככל שיימצאו מנגנוני הטבות עוקפים לאלו שיכללו בסל ההטבות המותנות בגיוס, כל תכלית צעדים אלה תעוקר מתוכן".
ושתי הערות הלכתיות ששולבו בהחלטת סולברג. הוא שולל כ"קונפליקט מדומה" את האיזון שבין לימוד תורה לחובת גיוס. "החובה", הוא כותב, "להתייצב למלחמות הגנה, מלחמות אין ברירה, מן הסוג שעמו מתמודדת מדינת ישראל מראשית ימיה, וביתר שאת בעת האחרונה – מלחמות אשר משתייכות לקטגוריה ההלכתית שבה "הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" - חלה גם חלה על לומדי תורה: "במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו תלמידי חכמים צריכים לבטל מלימודים".
ההערה השנייה צופה למעשה את הכישלון הנוכחי בהסדרת סוגיית הגיוס. הנה היא במלואה: "פעם אחר פעם אנו מתבשרים כי הליכי החקיקה מצויים בשלבים מתקדמים, פסע מהשלמה – "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב, ט); אולם בפועל, מצב הדברים המשפטי, בכל הנוגע לחקיקה, קרוב הרבה יותר לתיאור אחר, קודר יותר, גם הוא פרי עטו של החכם באדם: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט). הוראות חוק שירות ביטחון – אינן ממומשות ואינן מוגשמות; חובת הגיוס החקוקה – נותרת עלי-ספר בלבד. בנסיבות אלה, דומני כי אין לנו אלא לשוב אל מושכלות היסוד: "ההימנעות מלממש ולהגשים חוק קיים ומחייב, אינה מדיניות ואינה יכולה להיות מדיניות".
