העצמאים הם מנוע צמיחה, תפסיקו להפקירם ללא מנגנון פיצוי ושיקום
מדינת ישראל נמצאת במצב מלחמה מתמשך, בין אם זו "חרבות ברזל" בדרום ובצפון, או מבצעים נקודתיים כמו "עם כלביא" שמוגדר כ"מבצע", תכף נגיע למה זה אומר? בכל פעם מחדש, הנטל הכלכלי נופל במידה רבה על העצמאים ובעלי העסקים הקטנים והבינוניים, שמצד אחד נדרשים לגלות חוסן ולהמשיך לתפעל את עסקיהם, במגבלות הקיימות, ומצד שני מוצאים את עצמם מול שוקת שבורה, ללא מענה הולם מהמדינה.
מבצע "עם כלביא" – פגיעה כלכלית ללא פיצוי
בשבוע האחרון, במהלך מבצע "עם כלביא", כאשר תל אביב והמרכז סופגים מטחי טילים ואזעקות בלתי פוסקות, עסקים רבים חוו ירידה דרסטית של הפעילות. במועדון הכושר "קולנוע פאר", כמו בחדרי כושר רבים אחרים, הפעילות שותקה למעשה. מגבלת התקהלות, לא הותירה ברירות לאף אחד. ביטולים נערמים וההכנסות צונחות. העסק, שמעסיק כמה עשרות עובדים ומאכלס מאות מתאמנים ביום, משותק.
אבל מה לגבי פיצויים? נכון להיום, עצמאים כמוני, שפועלים בלב אזורים שנפגעים ישירות מ"המבצע", לא יקבלו פיצוי אוטומטי מהמדינה. הסיבה לכך נעוצה במודל הפיצויים המיושן והבעייתי של ישראל. הפיצויים האוטומטיים תקפים רק עבור עסקים שנפגעו ב"אזור עימות" מוגדר, לרוב בטווח קילומטרים ספורים מגבולות עוטף עזה או ביישובי קו העימות בצפון. מודל זה מבוסס על "חוק מס רכוש וקרן פיצויים", שנועד לתת מענה לפגיעות ישירות (כמו נזק למבנה) ולא בהכרח לנזק עקיף כמו ירידה בהכנסות עקב ירי טילים והנחיות פיקוד העורף. זה אומר שגם אם חדר כושר בתל אביב איבד 70% מלקוחותיו במהלך המבצע, הוא ככל הנראה לא יקבל אגורה באופן אוטומטי. בעלי עסקים במצב כזה צריכים להוכיח פגיעה בהכנסות, זאת לאחר דיווחים לרשויות, להגיש בקשות מורכבות, לעבור דרך "ועדות חריגים" ולעיתים קרובות נתקלים בסירוב או בעיכובים של חודשים.
עוד בתקופת הקורונה, ראינו כיצד המדינה התנהלה בחוסר יעילות ובאיחור כרוני במתן פיצויים לעצמאים. בעלי עסקים רבים נאלצו להילחם על כל שקל, להתמודד עם בירוקרטיה מסורבלת, ובמקרים רבים לא קיבלו מענה הולם שהיה מאפשר להם לשרוד. ב"חרבות ברזל", המצב היה חמור אף יותר. בעוד עסקים בעוטף עזה ובצפון קיבלו פיצוי מהיר יחסית (וזאת רק לאחר לחץ ציבורי אדיר), עצמאים בערים כמו תל אביב, ירושלים או באר שבע, שחוו ירידה חדה בפעילות עקב מציאות של טילים, נאלצו להיאבק על כל פיצוי, אם בכלל, דרך מסלולים מורכבים ובתנאים מגבילים.
ענף הכושר – תמיד אחרון בתור. חדרי כושר וסטודיואים אינם מוגדרים כעסקים חיוניים, ולכן נסגרים מיד עם פרוץ כל הסלמה ביטחונית. אבל מה שלא רואים מבחוץ, הוא שהפגיעה בענף היא יומיומית ומתמשכת: במועדון כושר, המנויים אינם רכישה חד־פעמית. כל יום מצריך ניהול שוטף של חידושי מנויים קיימים, לצד גיוס מתאמנים חדשים. כשאין פעילות – אי אפשר למכור והמעגל העסקי פשוט נעצר. כך, כל יום סגור לא רק גובה עלויות מיידיות, אלא גם שוחק את בסיס הלקוחות ומחזיר את העסק חודשים אחורה בצמיחה. מדובר בענף שבו הלקוח נמצא ב"חלון הזדמנויות" קצר – וכשהוא הולך, הוא לא תמיד חוזר.
הצעדים הנדרשים
1. הגדרת "אזור פגיעה" גמיש: יש להרחיב את הגדרת "אזור העימות" כך שתכלול ערים מרכזיות שנמצאות בטווח טילים וחוות פגיעה כלכלית ישירה כתוצאה מהנחיות פיקוד העורף ושיבוש חיי השגרה.
2. מסלול "אובדן הכנסות" אוטומטי: יש להקים מסלול פיצויים אוטומטי המבוסס על ירידה מוכחת בהכנסות, בהשוואה לתקופה מקבילה, ולא רק על נזק פיזי ישיר. מסלול זה צריך להיות נגיש ומהיר, בדומה למודלים קיימים במדינות מפותחות אחרות.
3. הפחתת בירוקרטיה: פישוט תהליכי הגשת הבקשות והימנעות מדרישות מיותרות שיקשו על עצמאים, שכבר נמצאים במצוקה ופרסום קריטריונים ברורים למתן הפיצויים.
העצמאים הם מנוע הצמיחה של המשק הישראלי, והם אלה שמחזיקים את הכלכלה על כתפיהם בימי שגרה ובימי חירום. במקום להפקיר אותם לגורלם, על המדינה להושיט יד תומכת במהירות וביעילות. כי אם המדינה לא תדאג למנוע את קריסתם של העסקים הקטנים והבינוניים בלב הארץ, לא נשאר עם מי ללכת למלחמה כלכלית. זו לא רק סולידריות, זו חובה לאומית כלכלית.
ינקי אובזילר הוא מנכ"ל מועדון הכושר "קולנוע פאר"
