ישראל לא לבד: הודו שקולה, פקיסטן מגנה, וצריך לדעת עם מי ללכת
בעוד הפוקוס הציבורי בישראל נותר צבאי וטקטי – תקיפות עומק, טילים, וסוללות הגנה – כדאי להביט גם מה קורה בשדה האסטרטגי העמוק יותר: שדה הבריתות. דווקא עכשיו, כשהעימות עם איראן מתרחב, נחשפות שתי גישות הפוכות של שחקנים מרכזיים בדרום אסיה – הודו ופקיסטן – שמלמדות לא מעט גם עלינו.
השבוע, הודו עשתה צעד שקט אך משמעותי: היא נמנעה מלתמוך בהודעת גינוי לישראל שהתקבלה בארגון שנגחאי לשיתוף פעולה (SCO). למרות הלחצים מצד איראן, רוסיה ופקיסטן, בחרה ניו דלהי לשדר מסר חד: היא אולי שומרת על קשרים עם כל הצדדים – אבל לא תעמוד לצד טהראן במתקפה דיפלומטית על ישראל.
מול זה, פקיסטן מיהרה להפגין "סולידריות עם העם האיראני האח". ראש הממשלה שבאז שריף שוחח עם נשיא איראן, גינה את ישראל בחריפות, והאשים אותה בהפרת הריבונות האיראנית. שר החוץ לשעבר הזהיר ש"אנחנו בדרך לעיראק 2.0". נשמע מוכר?
הפער הזה בין הודו לפקיסטן איננו מקרה. הוא תוצר של תפיסת ביטחון עמוקה: בעוד פקיסטן נצמדת לדפוס הישן של אחווה אסלאמית וקורבנות מדומים, הודו מבקשת למצב את עצמה כמעצמה אחראית, ריבונית, שקולה – ובעלת שיקול דעת מדיני.
מבחינה כלכלית, זה לא פחות חשוב. פקיסטן חוששת מאוד מעליית מחירי הנפט – ולמרות הצהרותיה הלוחמניות, הבנק המרכזי שלה כנראה לא יפחית ריבית, מחשש לאינפלציה מחריפה. הודו, מנגד, לא רק מתמרנת בזהירות – אלא גם מרוויחה ממשבר האנרגיה דרך קשריה עם שחקני נפט, עם המפרץ ועם ישראל.
במילים פשוטות: הודו לא רוצה להיכנס למלחמות של אחרים, אבל גם לא תצטרף אוטומטית לגינויים כלפי בת בריתה. היא לא פוחדת לשלם מחיר דיפלומטי רגעי כדי לשמור על קשרים אסטרטגיים יציבים.
וכאן מגיע הלקח הישראלי: הודו מאותת שהיא רואה בנו שותף לגיטימי. השאלה היא – האם נדע לתחזק את השותפות הזו בעקביות? זה לא יקרה לבד. נדרשת השקעה מתמשכת בקשרים פוליטיים, תעשייתיים, אזרחיים ואינטלקטואליים – לא רק ביטחוניים.
מול דיפלומטיה מוסרית מזויפת וטהרנות אזורית שמגיעה לעיתים מהכיוון הפקיסטני או האיראני, הודו מציעה מודל אחר: תמרון, ריאליזם, אחריות.
ישראל, אם היא מבקשת לקיים מדיניות חוץ המבוססת על עוצמה ולא רק על הישרדות – כדאי שתדע לזהות מי עומד לצידה כשזה לא פופולרי.
ד"ר לורן דגן עמוס היא חוקרת מדיניות חוץ וביטחון של הודו, אוניברסיטת בר-אילן' חברת פורום דבורה
