נתניהו משחק בסיוע מארה"ב בניגוד לאינטרס הישראלי
הכרזת ראש הממשלה שלפיה הוא מעוניין להיפטר מהסיוע האמריקאי פוגעת בבטן הרכה של הכלכלה המקומית; ישראל כלל לא נמצאת בנקודה מתאימה לצעד כזה; המהלך יחליש את המחויבות האמריקאית וייתן פרס למתנגדי ישראל
ישראל היא המדינה שקיבלה את הסיוע האמריקאי הגבוה ביותר מאז 1946. עד 2024 היקף הסיוע הגיע לכ־330 מיליארד דולר (מהם 86 מיליארד דולר סיוע אזרחי). מדובר בסכום עצום על פני שנים רבות, וקשה לדמיין אותו. אבל יש דווקא סכום אחר, שקל יותר לדמיין, והוא הסיוע האמריקאי שניתן לישראל במהלך שתי שנות מלחמת חרבות ברזל.
היקף הסיוע בשתי שנות המלחמה עמד על כ־22 מיליארד דולר. הוא הורכב כך: 3.8 מדי שנה, ועוד למעלה מ־14 מיליארד בחבילת הסיוע המיוחדת – 3.5 לרכש צבאי בארה"ב, 5.2 למערכות הגנה, 4.4 לחידוש מלאים אמריקאיים שהוזרמו לישראל. ויש עוד 2.4 מיליארד שלא נספרו מכיוון שהם שימשו למבצעים אמריקאיים באזור כתוצאה מהמלחמה. 22 מיליארד דולר הם כ־70 מיליארד שקל, שזה בערך רבע מעלות המלחמה שהגיעה לכ־300 מיליארד שקל. כלומר, מבחינה מעשית, אם במלחמת חרבות ברזל ישראל לא היתה נהנית מהסיוע האמריקאי, הרי שהיא היתה צריכה להגדיל את ההוצאות בעשרות מיליארדים. המשמעות היא שהמסים שהוטלו עלינו היו גבוהים יותר, שגירעון הממשלה היה גבוה יותר, ושהקיצוצים בשירותים הציבוריים היו רחבים יותר.
לא אמור לזלזל ב־0.5% תוצר
הרקע הכלכלי הזה צריך ללוות אותנו כשאנו שומעים את נתניהו מתראיין לעיתונאי ה"אקונומיסט" הבריטי ומסביר כי הוא החליט להיפטר בהדרגה מהסיוע הביטחוני האמריקאי ולהביא את הסיוע לרמה של אפס שקלים. הצידוק של נתניהו למהלך הוא "הגענו לשלב שפיתחנו יכולות מדהימות, הכלכלה שלנו תגיע במהלך העשור לגודל של טריליון דולר, זו לא כלכלה קטנה". יש לקוות שהצידוק הזה מושמע על ידי נתניהו רק ככלי במו"מ מול האמריקאים וכדי לרכך את רוע הגזירה שהוטלה על ידי הנשיא טראמפ, כי אם נתניהו מתכוון לטיעון כלכלי או ניהולי אלו טיעונים חלשים מאוד. ראשית, ראש מדינה לא אמור לזלזל ב־0.5% תוצר, ובמקרה של נתניהו זה גם לא אמין, העדויות הרבות לגבי התנהלותו האישית מלמדות שהוא שייך לכת המקפידה ביותר על האימרה "דין פרוטה כדין מאה", היינו מצפים שכך ינהג גם בכסף שלנו.
שנית, הטיעון על חוסנה ועוצמתה של כלכלת ישראל מושמע דווקא בנקודת זמן לא מתאימה כלל. תקציב 2026 המתוכנן צפוי שלא לצמצם את יחס חוב־תוצר, זאת למרות צמיחה חזויה בשיעור דמיוני של 5.2%. גם תקציב 2027, נכון לעכשיו, לא צפוי לצמצם את יחס חוב־תוצר, למרות שהצמיחה החזויה ל־2027 היא 4.3%. וגם התחזיות הללו לא לוקחות בחשבון את כלל דרישות מערכת הביטחון. האחרונה יצאה עם פחות מחצי תאוותה בתקציב 2026 (המערכת דרשה 144 מיליארד שקל וקיבלה 112), ומעבר לכך, נתניהו דיבר על תוספת של כ־350 מיליארד שקל לתקציב הביטחון לעשור הקרוב.
התמונה התקציבית הזו הופכת את הטיעון של נתניהו למגוחך, ישראל לא נמצאת בכלל בנקודת זמן מתאימה כדי לוותר על הסיוע הביטחוני. התמונה התקציבית הנוכחית גם שומטת את הטיעון שלפיו יש לוותר על הסיוע כעת כי "בכל מקרה בעתיד הדמוקרטים יתנגדו לסיוע" וכדאי להתכונן לכך כבר כיום. ובכן, להתכונן כדאי תמיד לכל תרחיש, אבל כעת זה עיתוי גרוע במיוחד להתחיל את הפסקת הסיוע, כדאי לדחות זאת לעתיד. יתירה מכך, כדאי לשים לב כי בעוד נתניהו דיבר על הפסקת הסיוע באופן הדרגתי במשך כעשור, הרי שלינדזי גראהם, המכהן כיו"ר ועדת התקציב של הסנאט, צייץ מחדש את דברי נתניהו, והסביר כי הצורך בהפסקת הסיוע לישראל הינו גם צורך תקציבי אמריקאי, וכי הוא יציע לישראל וארה"ב הצעה להפסיק את הסיוע בלוח זמנים מהיר יותר. זה בוודאי לא אינטרס ישראלי, ההפך הגמור. בשביל לכסות את הפסקת הסכם הסיוע נצטרך להעלות את המע"מ באחוז נוסף, ולבטל את פטור המע"מ על רכישות אונליין (להוריד מ־150 דולר לאפס), ולא בטוח שזה יספיק.
אחד הטיעונים המקובלים בזירה הישראלית להפסקת הסיוע האמריקאי הוא שכך התלות באמריקאים תפחת, אך דווקא נתניהו עצמו מבין שזו מלכודת. ישראל מעוניינת מאוד בברית עם האמריקאים, ונתניהו מבין היטב כי יש קשר בין ההשקעה הכספית של ארה"ב בישראל לבין הברית, זו הסיבה שבראיון לאקונומיסט הוא מסביר מיד שלמרות שהוא רוצה שהסיוע ייפסק, "זה לא אומר שאני רוצה להפסיק להילחם למען הברית בין אזרחי ארה"ב לבינינו, אני רוצה להילחם על זה, צריך להיות טיפש בשביל לא להילחם על זה". גם בלי להיות פסיכולוגים התנהגותיים אנו יודעים כי אנשים אוהבים את החברות שבהן הם משקיעים, פחות רואים את הכשלים שלהן, ומנסים להצדיק רטרואקטיבית את בחירתם, אותו הדבר מתרחש עם מדינות. הפסקת התמיכה הכלכלית בישראל עשויה להחליש את המחויבות האמריקאית לישראל. אבל זה חמור מכך, נתניהו שבכל מקום נלחם על דעת הקהל העולמית, נותן כעת פרס לאלו שמאשימים את ישראל כל העת בפשעי מלחמה.
מדובר בפרס כפול. ראשית, תנועת המחאה נגד ישראל תקבל חיזוק בלתי נתפס, הם יגידו - ולא שלא בצדק - כי הביקורת נגד ישראל הועילה. שנית, שונאי ישראל יגידו - ושוב לא לגמרי שלא בצדק - כי הרצון הישראלי להתנער מכספי הסיוע נובע מהרצון ללחום ללא מגבלות של החוק הבינלאומי. ודווקא כעת ישראל לא זקוקה לזה, ישראל כעת זקוקה לחזק את מעמדה בעולם ולתקן את ההשפעות השליליות של המלחמה. למעשה, נתוני התמיכה האמריקאיים בהקטנת הסיוע לישראל משתנים מאוד לאורך השנתיים האחרונות, ולכן זו שגיאה למהר לוותר על הכספים בשל שאיפה בלתי מוגדרת ל"עצמאות".
לטיעון "חופש הפעולה" הישראלי במקרה של צמצום הסיוע יש כמה וריאציות. אחת היא וריאציית החופש המדיני, ישראל תהיה חופשית להדק את הקשרים שלה עם מעצמות אחרת כמו סין ורוסיה – זה לא משכנע, שכן נתניהו לא מטיל ספק שארה"ב צריכה להיות בעלת הברית המרכזית של ישראל. ויראציה אחרת היא על חופש המכירה של מערכות נשק למדינות אחרות. גם זה טיעון חלש למדי, שכן כמעט כל מערכת ישראלית יושבת גם על מערכות אמריקאית וכללי ITAR חלים על כל מוצר שיש בו טכנולוגיה אמריקאיות. יש את הווריאציה של חופש מבצעי, גם זו מוגבלת מאוד, כי ישראל תלויה בפלטפורמות אמריקאיות (לדוגמה ה־F35), שגם אם ישראל רוכשת בכסף מלא היא זקוקה לארה"ב שם.
מה יעלה בגורל ההטבה
מה שנותר הוא הטיעון שלפיו אם לא יהיה סיוע אמריקאי נקנה נשק מעוד מקומות ונייצר יותר נשק בעצמנו (כיום מעריכים ש־78% מהנשק הישראלי המיובא הוא אמריקאי, זה יותר גבוה ממה שקורה במדינות אחרות) - בהיקפים ובמוצרים שלא יסכנו את הברית האמריקאית - אלא ששום דבר לא מונע כיום מישראל לייצר בעצמה את הדברים הללו. ישראל בוחרת לקבל בחינם מאשר להוציא כסף על ייצור עצמי או על קנייה.
בתוך הסכם הסיוע הנוכחי ישראל נהנית מהטבה ייחודית, ההטבה נקראת OSP, והמשמעות היא שישראל יכולה לקחת חלק מהדולרים של הסיוע האמריקאי להמיר אותם לשקלים ולקנות איתם נשק ישראלי שמיוצר בישראל על ידי חברות ישראליות. ההטבה הזו צפויה להסתיים בסוף הסכם הסיוע הנוכחי. כך שב־2028, שום כסף מכספי הסיוע לא יוכל להיות מוחלף לשקלים. כלומר, ישראל תצטרך לבזבז אותו בארה"ב על חברות אמריקאיות. ייתכן שזה מה שגרם לחברות התעשייה הביטחונית בישראל ללחוץ על נתניהו לבטל את הסכם הסיוע עם האמריקאים, מכיוון שהן חושבות שביטול ההסכם יביא להגדלה של תקציב הביטחון הישראלי המופנה אליהן, אך זו הסתכלות צרה שלא צריכה להשפיע על המדיניות הכלכלית בישראל.
