ליל הכניעה לביטחון: ניסיון הבלימה של פקידי האוצר שנכשל
מאחורי הקלעים של הלילה שבו התעופפו מיליארדים למערכת הביטחון: כך זה התרחש כאשר הגירעון מזנק משעה לשעה כדי לכסות על פריצת התקציב
1. מאז פתיחת הסבב השני של המלחמה מול איראן היה ברור כי תקציב 2026 – והמצרפים הפיסקליים הנגזרים ממנו (גירעון, חוב, הוצאה) – יהיו פונקציה של התוספת לביטחון – תוספת של 32 מיליארד שקל. אכן הישיבה החלה עם דרישה ברורה של מערכת הביטחון לתוספת לא רחוקה משם כאשר כבר בתחילת הדיון היה ברור שהפער בין הדרישות לבין יכולת המימון התקציבית עצום. מי שהיה אמור להחזיק את הקו המקצועי מול הדרישות הביטחוניות היה הממונה על התקציבים מהרן פרוזנפר, שהגיע לתפקיד עם יתרון ייחודי: בעבר שימש כיועכ"ל בצה"ל, ולכן רבים במערכת הפוליטית והמקצועית העריכו שהוא האדם שיוכל להתמודד מול הצבא ומשרד הביטחון. ההנחה היתה שמי שמכיר היטב את השפה, את המנגנונים, את הדינמיקה וגם את הטריקים של מערכת הביטחון – גם יידע להציב לה גבולות תקציביים. אנשים שנכחו בחדר מבטיחים כי אכן הוא ניסה. אלא שבאותו לילה בממשלה הוא כשל. מול הלחץ הכבד של מערכת הביטחון וההתערבות הישירה של הדרג הפוליטי, גם הממונה על התקציבים לא הצליח לבלום את הדרישות שכונו על ידי פקידי האוצר כ"הזויות". מי שהכריעו לבסוף היו שר האוצר סמוטריץ' שדוגל באידיאולוגיה הכרוכה במלחמה פרמננטית - וכמובן רה"מ שהלך כל הדרך עם הצבא מבלי להתייחס לעלות המלחמה והשלכותיה הכלכליות. מה שקרה בחדר הוא לא רק "יום שחור" לאוצר כפי שמגדירים היום את האירועים של סוף השבוע כמה בכירים במשרד אלא גם מופע מדהים של הפקרות תקציבית. סמוטריץ', שאמור לכהן כ"שר בלימה" – נכנס לחדר ישיבת הממשלה עם תקרת גירעון שכבר עלתה מ־3.9% תוצר ל־4.5% תמ"ג. מדובר בקפיצה של כ־0.5% תוצר – כ־12 מיליארד שקל. מהר מאוד גם המספר הזה התברר כלא רלוונטי. הלחץ של מערכת הביטחון נמשך, והמסגרת זזה שוב. בשלב מסוים הושגה הסכמה על גירעון של 4.9% תוצר.
2. מבחינת משרד האוצר זה היה כבר כישלון. אבל פסיכולוגית, אפשר היה לומר כי הגירעון לא חצה בפעם הרביעית ברציפות את הקידומת "5". אבל גם זה לא החזיק זמן רב. מערכת הביטחון חזרה לשולחן עם דרישה נוספת: עוד 4 מיליארד שקל. המסר שהועבר לרה"מ היה חד: אם הכסף הזה לא יאושר, יהיו דברים שצה"ל לא יוכל לספק. זה היה רגע ההכרעה. נתניהו הביט על המספרים, ואז הקריא יעד גירעון חדש: 5.1% תוצר. באותו רגע היה ברור שהקווים המקצועיים נשברו והאירוע "התפרק" לגמרי. וזה לא הסוף: לצד התוספת האדירה נצמדה "קופסה" של עוד 12 מיליארד שקל (0.5% תוצר) – במידה שהמלחמה תימשך. המשמעות: ההוצאות הביטחוניות צפויות להמשיך לגדול בוודאות. אנו כבר מכירים את הריטואל הזה משנים עברו. גם ב־2025 השתמשו סמוטריץ' ונתניהו באותו טריק. יתרה מזו, אין בסיס להניח שהן יירדו בעתיד הנראה לעין. נתניהו דיבר שוב ושוב בשנה האחרונה על "ניצחון מוחלט" מול חמאס (שרחוק מהמציאות כמובן); על החזרת חיזבאללה "שנים רבות אחורה" (תשאלו את תושבי הצפון); ובסוף השבוע נאלץ להודות כי האפשרות להפלת המשטר האיראני – יעד שנזרק לאוויר בשבועות האחרונים – קלושה. במילים אחרות, ישראל נמצאת למעשה בעימות מתמשך בכמה חזיתות בו־זמנית. במצב כזה קשה מאוד להניח שהוצאות הביטחון, שכבר זינקו במשך כמעט שלוש שנים, יתחילו לפתע לרדת. בסוף השבוע פרסם JPM סקירה שלפיה ההוצאות הלא ביטחוניות גם צפויות לעלות מעבר ל־12% – שיעור חריג בכל קנה מידה. כלומר גירעון של 5.1% תמ"ג נראה נמוך.
3. אחרי המפלה הקשה והמבישה בכירים באוצר ניסו לצמצם את הנזק. הם לא פנו לנתניהו – הבינו שלא היה טעם - אך כן לשר האוצר, שנמדד לפי הביצועים הפיסקליים. הם הפצירו בו לא להתבשם מהעובדה שבינואר־פברואר הגבייה היתה גבוהה ב־10 מיליארד שקל מעל התחזית והזהירו אותו כי ה־10 מיליארד הם הגבייה העודפת הצפויה בשנת 2026 כולה. ההצעה שהניחו על השולחן היתה לבטל את התוכניות להפחתת מסים – כלומר, ביטול העלאת הפטור ממע"מ על יבוא ל־130 דולר ודחייה של הפחתת מס הכנסה (רווח מדרגות המס). הצעדים הללו יחד שווים כ־6 מיליארד שקל לקופת המדינה ומחזירים את הגירעון אל מתחת ל־5% תוצר. הפקידים טענו שהגדלת הפטור ממע"מ חו"ל תפגע ביצרנים הישראלים, חלקם מילואימניקים, כאשר ההטבה במס הכנסה תלך בעיקר לשכבות החזקות ביותר. זה לא עזר: סמוטריץ' לא עובר את אחוז החסימה וגם הפעם ההיגיון הכלכלי פינה את מקומו לשיקולים פוליטיים. גירעון של יותר מ־5% שנה רביעית ברציפות כבר מקבע מסלול פיסקלי מסוכן: עלייה ביחס חוב־תוצר, גידול בהיקף החוב הממשלתי והמשך עלייה בתשלומי הריבית. במילים אחרות, יותר ויותר כסף של המדינה יופנה לשירות החוב ופחות לשירותים אזרחיים. לפי הצעת התקציב המקורית, אזרחי ישראל כבר משלמים יותר מ־150 מיליארד שקל ב־2026 עבור חוב. בינתיים אין בעיות גיוס, אבל האופטימיות שראינו בתחילת המלחמה מתחלפת. באותה סקירה של JPM, ניכרת פסימיות שלא היתה קיימת קודם ושם כבר מתחילים להסתכל על המספרים האלו. הם הורידו בחדות את תחזית הצמיחה לישראל ל־2026 מ־4.8% ל־4.1% בלבד, תוך שבועיים. המשמעות: 15 מיליארד שקלים יתאדו נכון לעכשיו. ברבעון הראשון של השנה, הם צופים ירידה של ממש בתוצר. בין היתר בשל התמשכות המלחמה, העלייה החדה בהוצאות הביטחון, הצטרפות חיזבאללה למערכה, הפגיעה בשוק האנרגיה שמעלה סיכונים אינפלציוניים - וכמובן המדיניות הפיסקלית המרחיבה - שעלולה להגביל את יכולתו של בנק ישראל להפחית ריבית. גירעון ואינפלציה עולים - יצמצמו את מרחב התמרון המוניטרי של אמיר ירון וחבריו.
4. הממשלה רצה למלחמה אך מסרבת לממן אותה. מצד אחד היא מוכנה לנהל מלחמה ממושכת ואף להרחיבה, מאידך היא נמנעת מהחלטות פיסקליות שיממנו את עלויותיה האמיתיות בשל שיקולים פוליטיים. והכל תוך קיצוץ בהוצאה האזרחית הנמוכה ממילא. ככל שהמלחמה נמשכת, חלק גדול יותר מהמשאבים מופנה לביטחון ולשירות החוב, בעוד שההוצאה על חינוך, תשתיות, בריאות ומחקר נשחקת. מה שמציל את המצב הוא ה"וויזים" למיניהם: אותם עסקאות ואקזיטים המניבים כל שנה מיליארדים בלתי צפויים הישר אל תוך קופת המדינה. אלא שללא השקעה אזרחית לא יהיו וויזים ולא יהיה איך לממן את ההוצאה - לא הביטחונית ולבטח לא האזרחית - וגם לא את הגירעון.
