בדומה לרוב מדינת ישראל – בחיפה חסר לנו אוויר. נקי
מרחק של שעה נסיעה ברכבת מפריד בין המטרופולין התל-אביבי המשגשג לבין המטרופולין החיפאי המזוהם. נסיעה שבה קו מישור החוף מלווה את העיניים מכיוון מערב והנוף מהמזרח מתחלף לו מהשדות החקלאיים של השרון, לשדות החקלאיים של חוף הכרמל, עם הבלחות קצרות של בנייה רוויה, עד שמתחילים לקבל זוויות של רכס הכרמל. כשהמפגש של ההר והים מגיע, את יודעת שהגעת לחיפה. אותן העיניים המאוהבות לרוב סותמות את הנחיריים ומשכיחות את היעדר הצורך הבסיסי ביותר בעיר הזו, אוויר.
חיפה נהייתה מוקד למשיכת צעירים וצעירות בגלל כל מה שיש בה. שווקים קולינאריים, תרבות מתפתחת, פשטות, עממיות, מוסדות אקדמיים מובילים, חוף, ועירייה שמנסה לדאוג שנשאר כאן. קצב החיים היום-יומי השונה גורם לה להרגיש כאחד המקומות השפויים האחרונים שנותרו במדינה שלנו. רבים שהתייאשו משכירות שלא תבייש את מרכז מנהטן ומריצה אחרי הזנב של עצמם, מצאו בחיפה נחמה, שקט ושלווה. ובאמת, ברוב ימי השנה הרבה יותר קל להתמקד בכל מה שיש בה מאשר להודות באיכות האוויר ובהשלכותיה של תעשייה פטרוכימית מזהמת שנמצאת במרכזה.
בפועל, וכמה קשה שיהיה לחיפאים שבינינו להודות בכך, מערכת חיסונית של יותר מ-800,000 איש מאותגרת מידי יום על ידי גזים רעילים שנפלטים ממפעלי המפרץ ומחקרים עדכניים מצביעים על רמות גבוהות של רעלנים בדם תושבי המפרץ משאר הארץ. ולכן, בשנת 2022 בשיאו של מאבק תושבים מוצלח, קבעה הממשלה בהחלטה מספר 1231 שכדי להביא להבראתו של מפרץ חיפה יש לפעול לסילוק התעשייה המזהמת מהמפרץ.
אז איך בשנת 2025 עדיין פה? ולא רק שהם פה, אלא שמשקיעים הון ציבורי בשיקומם לאחר הפגיעה האיראנית במקום בסגירתם? לצד מאבק ציבורי עיקש שדורש לקדם את סגירתם ופינויים מהמפרץ, גורמים ממשלתיים מצודדים בפעילות בז״ן כזו שנחוצה עבור משק האנרגיה שלנו. ״ביטחון אנרגטי״ התחילו לפמפם לנו לתוך האוזן, בתור תשובה לכל מה שהריאות שלנו כבר ממזמן לא אמורות לנשום. בתור תשובה לתחנת כוח חדשה שהחברה דורשת להקים, בזמן שהיא אמורה כבר לא להיות שם.
לצערנו, ניקוי של תעשייה מזהמת בלב מטרופולין לוקח זמן ואי אפשר להותיר את המשק מבלי התוצרים הנדרשים לטובת המשך תפקודו. אבל כמה זמן זה לוקח? האם 3 וחצי שנים מאז קבלת החלטת הממשלה לא מספיקים לכך? או לפחות כדי להבטיח את קידום ייבוא התזקיקים כחלופה שתייתר את הצורך בהפקה מזהמת של תזקיקים מנפט גולמי סמוך לבתי ספר ושכונות מגורים? אם נשאיר את הקריאות האופטימיות בצד, אנחנו נשארים עם מציאות שהיא אכן מורכבת, שהיא דורשת פעילות עקבית של משרדי הממשלה לטובת הבטחת החוסן האנרגטי של מדינת ישראל ולטובת ייתור הישענות על תעשייה מזהמת שעתידה להיכחד מהעולם.
בתחילת החודש נחשפתי לנחישות שבה משרד האנרגיה פועל בכדי לקדם צווים שיפטרו את הצורך של בז״ן מכפיפות להליך תכנוני לטובת שיקום מתקני החברה וחזרה לפעילות נחוצה כפי שהם טוענים. ״דילוג״ על הליך תכנוני שאמור להביא לתוכו שיקולים של בטחון, בריאות, סביבה וראיית ארוכת טווח, לצד הצורך המיידי שבחזרה לפעילות. אותה נחישות באה לידי ביטוי גם בעדכונים להיתרי הפליטה של החברה שניתנים ע״י המשרד להגנת הסביבה, בהם נראה כי הקלות רבות מבוקשות על חשבון האוויר שאנחנו הולכים לנשום.
עיריית חיפה, איגוד ערים מפרץ חיפה, המנהלת לפינוי והבראת מפרץ חיפה ועוד גורמים ציבוריים רבים בגיבוי של ארגונים אזרחיים, עובדים ללא הפסקה בכדי לנסות ולהביא למפרץ חיפה ירוק ומשגשג. אותה עבודה נתקלת בהליכים בירוקרטיים במוסדות התכנון, בשאלות מהותיות על נשיאה בנטל תשלום שיקום הקרקעות המזוהמות ובסוגיות שלא מפסיקות לאתגר את יישום החלטת הממשלה ופינוי המפעלים. במדינה שבה אנחנו כבר שנתיים על סף חנק לחיפה רק נותר לחכות שעשירית מהנחישות של משרד האנרגיה תושקע לכיוונים שיבטיחו לנו קצת אוויר. נקי.
עו״ד ענבר דרויאן היא מנחת הקליניקה לצדק סביבתי, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה
