ההורים לא מחסנים – המדינה, וכולנו - משלמים את המחיר
בחירה רפואית נראית לרבים כעניין אישי – "הגוף שלי, ההחלטה שלי". אבל ברפואה מונעת ובעיקר כשמדובר בחיסוני ילדים אין באמת החלטות פרטיות הבחירה לא לחסן ילד אחד יכולה להוביל למחלה של עשרות, לפעמים מאות. זו לא הפחדה – זו מתמטיקה אפידמיולוגית פשוטה.
החצבת חוזרת. חמישה ילדים, כולם לא מחוסנים, אושפזו לאחרונה בטיפול נמרץ. בחודש אחד בלבד התגלו 48 מקרים חדשים, ומשרד הבריאות מעריך שהמספר האמיתי גבוה הרבה יותר. ההילולה במירון, שתתרחש בקרוב, צפויה להפגיש עשרות אלפי אנשים – חלקם חסרי חיסון – ולהאיץ את ההתפשטות.
זו איננה הפתעה. זו תוצאה ישירה של מה שקורה כאשר קבלת החלטות רפואית מבוססת על תחושות, שמועות או ייעוץ לא מוסמך – ולא על עובדות מדעיות. במגזר החרדי, שבו שיעורי ההתחסנות נמוכים במיוחד, ההיצמדות ללוח החיסונים המומלץ נדחקת לעיתים הצידה לטובת עצות של סמכויות רוחניות, ולעיתים פשוט מתוך נטייה לדחות את הטיפול במה שלא מרגיש דחוף.
אבל כאן בדיוק טמונה הבעיה : חיסון ניתן לפני שמופיעה בעיה. זו פעולה מניעתי, שדורשת אמון במדע ובמערכת הבריאות , גם כאשר לא מרגישים סכנה.
כאשר ילד לא מחוסן חולה – הוא סובל. אבל לא רק הוא. תינוקות שעדיין לא קיבלו את החיסון הראשון, חולים כרוניים, קשישים, ואנשים עם מערכת חיסונית מוחלשת – כל אלה עלולים להידבק ולהיפגע, מבלי שהייתה להם כל שליטה על המצב.
והמערכת כולה – רפואית, חברתית, תקשורתית – נאלצת לגייס משאבים כדי לבלום התפרצות שאפשר היה למנוע. כך קרה כבר כשהתגלו חיידקי פוליו בחברה החרדית. העובדה המצערת היא שבשעה שהורים מסוימים מתעלמים מהמלצות משרד הבריאות, אותו משרד מתבקש אחר כך "לפתור את הבעיה" כשהילדים חולים. מדובר באבסורד מוסרי, רגשי, וכלכלי.
כחוקרת קבלת החלטות רפואיות אני יודעת עד כמה קשה לבחור נכון מול מידע עמוס, ולעיתים מבלבל. אני מבינה גם שדווקא ההצלחה במיגור מחלות – כגון חצבת ופוליו – מביאה לכך שנראה כאילו הן אינן מסוכנות, כי לא חווינו אותן או סבלנו נואשות בגללן. והחיסון נראה מיותר. הפחדים טבעיים, אבל מטעים. בל דווקא בגלל זה, חשוב לחזור לעובדות: החיסונים נבדקו, הוכחו, ומצילים חיים. הסיכון שבחיסון – זניח. הסיכון שבמחלה – ממשי, ולעיתים קטלני.
הפתרון חייב לכלול לא רק הסברה מותאמת תרבות, אלא גם מדיניות ברורה: מוסדות חינוך שידרשו חיסון כתנאי כניסה, וגיבוי למערכת הבריאות שעומדת לבד בחזית.
חיסון הוא לא רק אקט רפואי. זו הצהרה של אחריות – כלפי הילדים שלנו, שאולי טרם השלימו את כל החיסונים הדרושים, וכלפי מי שמסיבות רפואיות מנועים מלהתחסן, וכלפי החברה כולה. הורה שבוחר לא לחסן, בוחר לסכן – לא רק את בנו או בתו, אלא גם את ילדיהם של אחרים.
השאלה שכולנו צריכים לשאול היא פשוטה: באיזו חברה אנחנו רוצים לחיות – כזו שמגִינה מראש, או כזו שמתעוררת רק אחרי שמאוחר מדי?
פרופ' טליה מירון-שץ היא ראש המכון לחקר קבלת החלטות רפואיות, הקריה האקדמית אונו וחוקרת אורחת באוניברסיטת קיימברידג'
