מה מונע מישראל לעמוד ביעד ייצור 30% מהחשמל באנרגיה מתחדשת עד 2030?
בשנים האחרונות, ישראל עושה צעדים מרשימים לקידום אנרגיה מתחדשת, ובראשן – אנרגיה סולארית. אלא שלמרות התנאים האקלימיים, הרצון של יזמים, והמדיניות המוצהרת, ככל הנראה ישראל לא תעמוד ביעד שהציבה לעצמה - ייצור 30% מהחשמל באנרגיה מתחדשת עד 2030, כך לפי ראיון שהעניק יו"ר רשות החשמל, אמיר שביט, לאחד העיתונים הכלכליים.
כדי להבין מה הם הגורמים שמעכבים את ענף האנרגיה המתחדשת בישראל, צריך לחזור רגע לאחור. מאז 2008, עם תחילת התמיכה הרגולטורית באנרגיה סולארית, הוקמו בישראל מאות מתקני ייצור, רובם בדרום ובצפון. אלא שככל שיותר מתקנים התחברו לרשת, כך נוצר עומס על רשת החשמל הארצית - עומס ששגורם לכך שבקצוות המדינה, כמעט ולא ניתן להקים ולחבר מתקני אנרגיה מתדחשת. רשתות ההולכה והחלוקה לא תוכננו לקצב הצמיחה הזה – וכעת הן הפכו לצוואר בקבוק.
יזמים המעוניינים להקים מתקנים חדשים במתח נמוך, מקבלים לעיתים קרובות תשובת מחלק שלילית מחברת החשמל. המשמעות של התשובה: אין אפשרות להזרים את החשמל לרשת, כי זו כבר "פקוקה" בשעות היום. ובהרבה מקומות, גם לאחר שנלקחות בחשבון תוכניות פיתוח עתידיות של חברת נגה - החברה לניהול המערכת - לא נשאר מקום ברשת או שאין תוכניות פיתוח מאושרת לרשת החשמל לאותו האזור. מדובר לא רק בפספוס כלכלי של המשקיעים והיזמים – אלא בעיקר מכה כלכלית שתגרום לכך שבשנים הבאות נמשיך ונשלם יותר ויותר על חשבון החשמל שלנו.
פתרון על הנייר: אגירה
רשות החשמל הציעה פתרון הגיוני: את החשמל תייצרו בשעות היום כשהשמש זורחת ותמכרו אותו בשעות הלילה דרך מתקני אגירה, אז הביקוש לחשמל גבוה (וכך גם התעריף לצרכנים) והרשת פחות עמוסה. אלא שכאן צצה הבעיה הבאה – הפער בין הרעיון ליישום.
כדי לממש את המודל הזה נדרש פתרון טכנולוגי ורגולטורי – כזה שיאפשר שליטה מרחוק על מתקנים סולאריים במתח נמוך משולבי אגירה. בפועל, למרות שיתכן וקיימות מספר פתרונות טכנולוגיות , אין כיום אף פתרון מוסכם בין רשות החשמל לחברת החשמל שיאפשר זאת.
המשמעות: גם אם יזם מוכן להשקיע במתקן יקר עם מערכות אגירה מתקדמות – הוא לא יוכל לקבל חיבור לרשת אם אין דרך לוודא שהאנרגיה תוזרם רק בלילה.
תשובת המחלק שתאפשר מתקן אגירה מחוייבת להיות תשובת מחלק שמאפשרת גם הזרמה של החשמל המיוצר בשעות היום - פתרון שלא עוזר לפתוח את הפקק ברשת החשמל וכמובן שלא עוזר להקים מתקני ייצור סולאריים חדשים באזורי הפריפריה.
חוסר אמון וחוסר תיאום
מאחורי הקלעים מסתתר גם משבר אמון: מדינת ישראל לא מוכנה לסמוך על יזמים שיזרימו חשמל רק בשעות המותרות. כי הרי פתרון טכנולוגי הוא לא היחיד - ניתן לתת קנסות שונים ליזמים שלא יזרימו את החשמל שהם מייצרים לפי השעות שאושר להם או למצוא פתרון כלכלי מוסכם.
במקביל, חברת החשמל ורשות החשמל מתקשות לתאם ביניהן מערך שליטה טכנולוגי אחד. הפער הזה בין כוונה ליכולת, בין רגולציה לממשל, הוא זה שמרחיק את ישראל מהיעדים הסביבתיים שהיא עצמה הציבה.
למה זה כל כך קריטי?
הסיפור הזה רחוק מלהיות טכני בלבד. הוא משל למדינה שמתמודדת עם אתגרים גלובליים (משבר אקלים, עצמאות אנרגטית) אך נופלת בפרטים הקטנים – תיאום בין גופים, רגולציה חכמה, והסרת חסמים לחדשנות.
הפתרון קיים: יצירת פרוטוקול שליטה מוסכם על כלל הגופים, שיאפשר חיבור מתקנים עם אגירה ויעניק ודאות. רק כך נוכל לפתוח מחדש את התחום, לייצר מתקני אנרגיה מתחדשת, ולממש את הפוטנציאל האדיר של השמש הישראלית.
הבעיה של הסולארי בישראל היא לא היעדר טכנולוגיה – אלא היעדר מדיניות מסונכרנת. ברגע שחברת החשמל ורשות החשמל יסכימו על מסגרת פעולה אחידה, נוכל לראות קפיצה משמעותית ביכולת שלנו לייצר ולאגור אנרגיה מתחדשת.
דניאל ביטון היא מנכ"לית EDI אנרגיה
