נתניהו ריסק את האמון במערכת המשפט וכעת רץ "להושיע" ממנה את העם
ראש הממשלה ניצח במישרין ובעקיפין על הרס האמון הציבורי בבית המשפט העליון. כעת הוא מנסה למכור לציבור את הקמת ועדת החקירה הפוליטית, כביכול כדרך לפתור את בעיית חוסר האמון במערכת המשפט ובעומד בראשה, נשיא העליון יצחק עמית
1. גם את הדיון על ועדת החקירה – ממלכתית, לאומית, פריטטית או השד יודע מה – יש לגזור מהאסטרטגיה העקבית של ראש הממשלה בנימין נתניהו – לזרוע פילוג ושנאה על מנת לרסק את האמון במוסדות שעד אתמול היו קונצנזוס בחברה הישראלית. למשל, ועדת החקירה הממלכתית.
זריעת שנאה ופילוג משרתת את נתניהו – ולא מעכשיו. רבות התכליות שנועדו לה. מקורבו נתן אשל "הסגיר" את חשיבותה במשפט המפורסם שלו: "הציבור הלא אשכנזי שונא הכל, זה מאחד את המחנה שלנו". אשל תיאר את הדבק המלכד של הליכוד (או לפחות אחד החשובים שבהם) – שנאת כל מה שנתניהו מורה לבייס: ערבים, שמאלנים, קיבוצניקים, משכילים, עיתונאים, ובשנים האחרונות, ובעוצמה מוגברת, המשפטנים – הפצ"רית, היועצת המשפטית לממשלה, בית המשפט העליון ובמיוחד נשיאו, יצחק עמית. מיקוד הארטילריה של מכונות הרעל במערכת המשפט הוא מטרה עליונה של נתניהו בגלל כוחה להשפיע על שני יעדי על אישיים שלו: משפטו הפלילי וועדת חקירה ממלכתית.
2. כמעט מיותר (אבל לא) לדבר על הסכנה הגדולה שטמונה בריסוק אמון הציבור במערכת המשפט – מחיר שנתניהו מוכן לשלם ללא ניד עפעף כל עוד הוא משרת אותו אישית. אלמלא האמון במשפט, מדינה נדונה לכאוס של חוסר ודאות וביטול ההיררכיה הנורמטיבית שמכווינה את הסדר החברתי. לנתניהו זה בונוס נוסף. לא רק ערעור האמון ביחס למערך השיפוט האישי כלפיו – כנאשם פלילי או כנחקר בוועדת חקירה – אלא גם בחיזוק מעמדו הדיקטטורי, כמקור הסמכות הבלעדי במדינה. אם אין אמון במשפט, ואין כנסת, שהיא כבר מזמן אסקופה נדרסת של הממשלה, אז יש רק רשות אחת במדינת ישראל והיא הממשלה. ולנוכח חדלי האישים שמרכיבים אותה, גם ממשלה אין, אלא רק ראש ממשלה.
1 צפייה בגלריה
נשיא העליון, יצחק עמית. הדבק של הליכוד – שנאה לכל מי שנתניהו מורה
(צילום: אלכס קולומויסקי)
לזריעת השנאה והפילוג יש בסיס איתן ברטוריקה האורווליאנית שמאמץ השלטון בישראל. למשל, בביטוי החביב על שר המשפטים יריב לוין "הסכמה רחבה". לוין הוא שליחו של נתניהו להרס מערכת המשפט, וההסכמה הרחבה היא הנוסחה שנועדה להסוות את כוונותיו. פירושה האמיתי של ההסכמה הזו היא שמי שלא מסכים עם לוין מסכל את ההסכמה רחבה. גם הנשיא יצחק הרצוג נפל לבור הזה, או שקפץ לתוכו מרצונו החופשי, במאמציו לגשר בין קבלני ההפיכה המשטרית לבין מתנגדיה. כל נוסחה שלא תאמה לגמרי את רצונו של לוין נפסלה בגלל שטרפדה את ההסכמה הרחבה.
3. מילון אורוול תרם לממשלה גם את "רצון העם", שתומך תמיד בנתניהו וממשלתו בגלל הרוב האוטומטי שלהם בכנסת וועדותיה. "רצון העם" הוא מושג שנלקח מהאפלים ומהגרועים במשטרים הטוטליטריים כדי לאפשר ולהכשיר את הגרועים במהלכים חונקי הדמוקרטיה. אפס המודעות של שרי הממשלה גורם להם לחזור ולהיתלות ב"רצון העם" וזה מחייב לעצור ולהתעכב לרגע על מושכלות יסוד בדמוקרטיה.
"רצון העם" בדמוקרטיה בא לידי ביטוי בבחירות. בשיטה הקואליציונית-פרלמנטרית שלנו אין לאף אחד רוב, אלא בחיבור בין מפלגות. וכך, מקבלים מנהיגי מיעוט של פלגים קיצוניים משיחיים את השליטה במשרדים חשובים כמו אוצר, משטרה וביטחון ומשקרים על "רצון העם" שבשמו הם פועלים. כך מקבלת סיעה חרדית שלטון כמעט נצחי בוועדת הכספים. אבל העיוות המוסדי הזה בטל בששים לנוכח ניצול שיטת הרוב כדי להחריב את הדמוקרטיה. דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, היא גם שלטון ערכי יסוד שלא אמורים להתחלף כאשר ממשלה מתחלפת. שני ערכי יסוד חשובים במיוחד באקו-סיסטם הדמוקרטי הם: בצד המהותי "זכויות האדם" ובצד המוסדי "הפרדת רשויות".
לוין הוא שליחו של נתניהו להרס מערכת המשפט, וההסכמה הרחבה היא הנוסחה שנועדה להסוות את כוונותיו. פירושה האמיתי היא שמי שלא מסכים עם לוין מסכל את ההסכמה רחבה
4. הדמוקרטיה שממשלת נתניהו מציעה לנו כוללת רמיסת זכויות יסוד. של ערבים; של דתיים שאינם אורתודוקסיים; של נשים; וגם של משרתים בצבא שנדרשים להקריב את כל היקר להם על מזבח ההשתמטות שמסדרת הממשלה לבני בריתה הפוליטיים. ולצד רמיסה זו של ערך השוויון, מרסקת הממשלה את עקרון הפרדת הרשויות שנועד להציב "איזונים ובלמים" על כוחה הבלתי מוגבל כמעט. האיזונים והבלמים החשובים ביותר בדמוקרטיה הם המשפט והתקשורת. המאמץ להחליש, ואחר כך להרוג, את העצמאות של המשפט והתקשורת הוא הדגל שמבקש נתניהו לתקוע בפסגת ההפיכה המשטרית שלו. את המשפט והתקשורת הוא רואה כאחראים הבלעדיים ל"תפירת" משפטו הפלילי. והם גם שואפים ללכוד אותו במלתעותיה של ועדת חקירה ממלכתית. בדיוק כפי שעשתה ממשלת השינוי של בנט־לפיד, שהקימה לו על הראש את ועדות המירון והצוללות. האחת מצאה אותו אחראי אישית למותם של 45 מתפללים. השנייה הזהירה אותו על סיכון ביטחון המדינה, כלכלתה ויחסי החוץ שלה. ולחשוב מה ועדה כזו תכין עבורו על מחדל ה־7 באוקטובר? רק הצמרמורת מהמחשבה הזו מניעה את נתניהו למנוע ועדה שלישית בכל מחיר ובכל דרך.
5. המחיר והדרך מתבשלים כעת באמצעות הצעות לא אפויות לגמרי, שמשנות צורה ותוכן. מדברים על ועדה פריטטית שתכיל נציגים מהקואליציה והאופוזיציה, שאם לא תהא הסכמה על חבריה אז יו"ר הכנסת אמיר אוחנה (שנמצא אחראי יחד עם נתניהו למות המתפללים בוועדת המירון) ירכיב את הוועדה. ועכשיו מדברים על כך שנתניהו ישלוט בהרכב ובמנדט של הוועדה. לפי הערכות, צפויה ועדת השרים לענייני חקיקה לאשר היום את קידום הצעת החוק הפרטית של ח"כ אריאל קלנר (הליכוד) להקמת הוועדה. ואיך האבסורד המהדהד הזה, שהראש והראשון לנחקרים ימנה את החוקרים ויקבע את גבולות הגזרה של החקירה – מועדי תחילת האירוע וסיומו, אישי מול מערכתי, צבאי מול מדיני וכיו"ב? התשובה פשוטה – נתניהו מבקש לקצור כרגע את פירות ההכפשה והרעל ששלח בבית המשפט העליון ובנשיאו עמית. סוג של "רצחת וגם ירשת". רצחת את האמון במערכת, וגם ירשת ממנה את סמכות הקמת ועדת החקירה הממלכתית.
6. וכך נסגר המעגל. נתניהו מחריב את מוסדות המשפט – נשיא העליון, ועדת חקירה ממלכתית – כדי לשלול מהם את הלגיטימציה להקים ועדה עצמאית ובלתי תלויה בו, כמתבקש וכמתחייב. זאת, לאחר שבוועדות מירון והצוללות הבין היטב את "הסכנה" בוועדה כזו. לאחר ששטף את מוחות חסידיו בתעמולת שטנה נגד הנשיא עמית, הוא מבקש לשלול ממנו את הסמכות החוקית להקים ועדה, כמובן בשל העדר "הסכמה רחבה". הפתרון יימצא בחוק שעליו הוא עובד כעת. הכנסת תחוקק שהוא, נתניהו, ימנה את החוקרים ויקבע להם מה לחקור. זו המציאות שממשלת ההפיכה המשטרית מתכננת לנו. הפיכה, לא רק של המשטר אלא של השכל הישר, ואפילו של "רצון העם" – שבכל סקר תומך בוועדת חקירה ממלכתית. נדמה שהמהומה הזו תגלוש לתוך מערכת הבחירות, שאחריה נדע סופית איזו ועדה תקום. אם תקום ממשלת שינוי היא תצטרך לא רק להקים ועדה ממלכתית אלא לשקם את האמון בוועדה כזו שנתניהו מקפיד להחריב בעסקת הבלהות שהוא ממיט עלינו – החרבת האמון במערכת המשפט תמורת הצלתו מוועדת חקירה ממלכתית.
