פרשנות
ספר התקציב של 2026 הוא שליפות של קמפיין בחירות
הצעדים הפופוליסטיים של שר האוצר עוד יתהפכו על הציבור: המס על הבנקים לא ישפר את התחרות ולא יוזיל עלויות לציבור והעלאת תקרת הפטור ממע"מ על קניות בחו"ל תוזיל את המוצרים בטווח הקצר אבל תפגע ביצרנים ותקטין את ההכנסות ממסים
אחרי כל הרעש והכותרות, העובדה ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' החליט היום להעלות על סדר היום שניים מהמהלכים המרכזיים של הצעת התקציב שלו לשנה הבאה – הכפלת הפטור ממע"מ ביבוא מקוון ומס חדש על הבנקים – מאפשרת מבט רחב וכוללני יותר, מה שמכונה מאקרו. הרי תקציב הוא תוכנית עבודה המבטאת איזשהו פרויקט, רעיון מסדר, קונספציה, חזון. זו גם שנה קריטית: 2026 מסמנת את היציאה ממלחמה עצימה, הארוכה והיקרה בתולדות המדינה, לשנה שתסומן כשנת ההתאוששות. ממשלת השינוי, בהנהגה הכלכלית של אביגדור ליברמן, ידעה היטב לחבר את אותה התאוששות בגלל סוף הקורונה עם מדיניות מאקרו־כלכלית יעילה וחכמה ולא רק שהביאה לצמיחה ריאלית של 15% אלא שגם מחקה חוב בהיקף ענק של כ־10% תוצר. אלא שבמקרה של סמוטריץ' ההיפך הוא הנכון. תקציב המדינה ל־2026, לרבות החלטות ששר האוצר התפאר בהן אתמול - לא מתווה דרך, לא מתמודד עם כשלים מבניים, ולא מכוון את המשק לעשור הבא. זה תקציב פוליטי־פופוליסטי שנועד לייצר כותרות קצרות, לסמן אויבים, ולחלק טובות הנאה. הוא רחוק מלהיות כלי מאקרו־כלכלי רציני שנועד להתמודד עם האתגרים הגדולים של ישראל: פריון תקוע, תעסוקה נמוכה במגזר החרדי והערבי, מערכת מס מעוותת, משמעת פיסקלית מתפוררת, וצמיחה שמבוססת על מגזר עסקי תוסס שמקבל מהממשלה כתף קרה.
ניקח לדוגמה את הרחבת הפטור ממע"מ על יבוא מקוון מ־75 ל־150 דולר. מדובר בהחלטה הפוכה לחלוטין למגמות בעולם: כמעט כל מדינות ה־OECD ביטלו את הפטור הזה, מכיוון שהוא יוצר עיוות תחרותי ופוגע בעסקים המקומיים. ישראל עושה את ההפך – מכפילה אותו. זהו למעשה סבסוד ליבוא על חשבון העסקים הקטנים והבינוניים הישראליים. בעלי עסקים קטנים – כולל רבים מהמילואימניקים שסמוטריץ' מתגאה בכך שבכוונתו להגן עליהם – ימצאו את עצמם בתחרות בלתי אפשרית, בלתי הוגנת וספק אם חוקית בכלל מול סחורה מסין, שנכנסת לישראל בלי לשלם מס, בזמן שהם עצמם משלמים מע"מ מלא. זו פגיעה ישירה בענף שמעסיק מעל חצי מיליון עובדים, רובם בשכר בינוני־נמוך.
אבל זה גם מס נגד הראל ויזל (פוקס) ומשפחת נפתלי (ביג) שלקחו חלק פעיל במחאה נגד הממשלה ומדיניותה (או היעדר מדינות). הרי זו מהות הפופוליזם - כלי המדיניות הם לטובת הפוליטיקאי ולא לטובת העם. אסור לשכוח: המהלך הזה קורה אחרי שרק לפני כמה חודשים אותו סמוטריץ' העלה את המע"מ לכל הישראלים. כמה מעוות מהלך יכול להיות? מצד אחד גובים מס נוסף מכל אזרחי ישראל, לרבות על מוצרים בסיסיים; מצד שני מוחקים במו ידיהם הכנסות מדינה ודאיות על קניית בגדים משיין. זו אינה מדיניות מאקרו – אלה שליפות מהמותן. האם זה באמת יקטין את יוקר המחייה בטווח הארוך? התשובה ברורה. גם המס על הבנקים שסמוטריץ' אוהב לנפנף בו הוא חלק מאותו דפוס. הרי הבנקים גרפו רווחים בלתי סבירים בגלל הריבית הגבוהה. הם עשו הכל כדי להביא את הצרה הצרורה הזו על עצמם. אבל אין כאן רפורמה, אין טיפול בריכוזיות, אין שינוי מבני בשוק האשראי. יש צעד שמסמן "אויב" – הבנקים – ומספק תחושת נקמה רגעית והרבה כותרת המיועדות להפוך את שר האוצר לרובין הוד מודרני. זהו מס שנועד לצבור אהדה ציבורית ולא לתקן כשלי שוק. ברגע האמת, הוא עלול אף להתגלגל לציבור דרך עמלות וריביות והציבור לא יראה שקל. שוב, פתרון קל שלא פותר דבר.
אם סמוטריץ' היה באמת רוצה לעזור לחלשים היינו מצפים להשקעות עתק בתשתיות, לתוכניות לעידוד תעסוקה; לכספים לטובת השיפור בפריון (הדרך האפקטיבית היחידה להגדיל את ההכנסות ארוכות הטווח של המעמד הנמוך); למהלכים גדולים בבירוקרטיה; לשינויים במבנה המס. אבל קיבלנו את ההיפך: חוק השתמטות לחרדים שמבטיח שישארו בישיבות עד גיל 26 ולא יעבדו או ילמדו; קיצוץ בתקציבי הפיתוח לערבים והעברתם למשטרת בן גביר. יתרה מזו, יש שימור בכספים הפוליטיים, יצירת עוד עיוותים. וכמובן, הפקרות פיסקלית.
כמעט כל מדינות ה־OECD ביטלו את הפטור ממע"מ על יבוא מקוון, מכיוון שהוא יוצר עיוות תחרותי ופוגע בעסקים המקומיים. ישראל עושה את ההפך ובוחרת להכפיל אותו
השנה דווקא היתה יכולה להיות שנה של תיקון. הצמיחה צפויה להיות גבוהה – מעל 5% – ובשנים כאלה מדינות מצמצמות גירעונות ובונות כריות ביטחון. אך בישראל יחס החוב־תוצר כבר זינק מ־60% ל־71% מאז שסמוטריץ' נכנס לתפקיד, והתקציב החדש יעמיק את המגמה כאשר הוא הבטיח גירעון של 3.2% ואנו כבר ב־4% (והיד עוד נטויה).
זו לא תוכנית מאקרו־כלכלית ארוכת טווח שמבוססת על עבודת מטה מקצועית של אנשי מקצוע: זהו קמפיין בחירות. על חשבונכם. על חשבון העתיד שלכם. זוהי בדיוק מהותו של פופוליזם כלכלי, פתרונות קלים לבעיות עמוקות, שמעמיקות את הבעיות העמוקות עוד יותר. במקום לטפל ביוקר המחיה מעוותים את מבנה המס. במקום לטפל בפריון מסמנים אויבים. במקום לטפל בגירעון מחלקים כסף לשותפים הקואליציוניים.
וזו בעצם הטרגדיה הגדולה כאן: למרות כל הפרטאצ' הזה, השווקים לא רועדים וגם לא ירעדו. דירוג האשראי של ישראל לא ירד וגם לא נגורש מה־OECD (למרות שסמוטריץ' התעקש לעשות הכל הפוך מהמלצות הארגון). התקציב הגרוע הזה לא יפיל את המשק. אפשר לנשום לרווחה: כלכלת ישראל מספיק חזקה כדי לספוג מדיניות חלשה. השנתיים האחרונות הוכיחו זאת. אך היעדר משבר אינו הוכחה למדיניות טובה ולהבטחת עתיד מזהיר; הוא רק מאפשר לפוליטיקאים להמשיך לייצר כותרות במקום מדיניות.
