ריאיון
"יש צורך בגוף פיקוח חיצוני למערכת אכיפת החוק"
לאחר שדו”ח המבקר קבע שהפרקליטות כשלה בפיקוח על פעילות הרוגלות המשטרתית, והשופטים בכלל לא ידעו על מה הם חותמים, יגאל בלפור מהסנגוריה הציבורית מציע שתוקם רשות ייעודית שתפקח על כל הנוגע לאמצעי האזנה ושאיבת מידע וגם על “ביעור הדאטה העצום שנאגר במשטרה”
מה התובנה המרכזית שלך מקריאת דו"ח מבקר המדינה על פרשת הרוגלות במשטרה?
"הדו"ח מלמד שכשלמשטרה יש הזדמנות היא עושה כל מה שהיא יכולה להפחית תהליכי פיקוח ובקרה על פעולותיה, גם עצמאיים וגם חיצוניים, של היועמ"ש ושל בתי המשפט, וזה מביא לפגיעה בפרטיות בהיקפים עצומים".
עד כמה עצומים?
עו”ד יגאל בלפור (38)
תפקיד:
מנהל מחלקת תיקי בית משפט עליון בסנגוריה הציבורית הארצית
מגורים:
רמת גן
מצב משפחתי:
נשוי + 2
תפקידי עבר:
ניהל את התחום המנהלי בסנגוריה הציבורית, שימש כעוזר לסנגור הציבורי הארצי, וקודם לכן גם עוזר לסנגור הצבאי הראשי
"אחד הדברים שהכי הבהילו אותי היה המספרים. לפי הדו"ח, בשנים 2019-2021 המשטרה ביקשה וקיבלה יותר מ־1,000 צווים להאזנות סתר לתקשורת בין מחשבים, שזה שם מכובס לתוכנות רוגלה למיניהן, שמטרתן להוציא מידע מטלפונים ניידים, ואולי גם להפעיל מצלמה ומיקרופון. תחשוב כמה מידע פרטי כל אחד אוגר בטלפון הנייד שלו על אנשים אחרים. אז בכל צו כזה מעגל הנפגעים הוא עשרות או מאות אנשים. יש נתון בדו"ח שאומר שבאמצעות כלי אחד המשטרה אספה 7.65 מיליון תוצרי האזנת סתר: התכתבות, תמונה או סרטון. נתון אחר מראה שנפח המידע שנאסף באמצעות הכלים הוא 50 טרה־בייט שהמשטרה צריכה למחוק, אבל לא מוחקת את רובו".
מה המשמעות של המספר הזה?
"50 טרה בייט זה שווה ערך ל־25 אלף שעות צפייה בווידאו. זה אומר שאם אדם רואה את זה ברצף 24 שעות ביממה בלי לישון ולאכול, זה ייקח לו 3.5 שנים רצופות לצפות בזה. אלה היקפים בלתי נתפסים של חומר".
מה עוד הטריד אותך בדו"ח?
"אומנם יש בדו"ח את החלק ה'שחור', שאומר למשל שהתגלו 19 מקרים שהמשטרה התקינה כלי טכנולוגי באופן אסור - או כלפי יעד תמים או בלי שהיה לה צו - אבל המקרים היו חלק מהבדיקה המדגמית, אז אנו לא יודעים בדיוק מה היה היקף ה'שחור'. אבל בעיניי הדבר המטריד ביותר בדו"ח הוא דווקא בחלק ה'אפור', שזה עיקר העיסוק בדו"ח. הייחוד של דו"ח המבקר, להבדיל מדו"ח ועדת מררי, הוא שהמבקר ירד לעומק של כל התהליך — והתהליך הוא מטריד. הוא סיכם זאת בכך שבכל אחד מהשלבים המשטרה אימצה דרכי פעולה עוקפות לתהליך התקין".
איפה זה בא לידי ביטוי?
"כשהמחוקק הסדיר את נושא האזנות הסתר אף אחד לא חשב עדיין על כלים טכנולוגיים מתוחכמים, והמשטרה ניצלה את העמימות החוקית הזו כדי לרכוש ולייצר כלים כאלה. אנו לא יודעים מהם כל הכלים, אבל אנו יודעים ששלושה מהכלים אפילו לא קיבלו את אישור הייעוץ המשפטי הפנימי של המשטרה. היה גורם במשטרה שהחליט על דעת עצמו, בלי לפנות ליועמ"ש המשטרה, לרכוש כלים. לגבי ארבעה כלים צוין שהתקבל אישור של הייעוץ המשפטי למשטרה, אבל המשטרה לא יידעה בכלל את הייעוץ המשפטי לממשלה, ושניים מהכלים האלה חורגים מסמכויות המשטרה. בסופו של דבר מדובר בכלים שמאפשרים למשטרה לבצע פעולות לא חוקיות, כמו איסוף מידע היסטורי בחיפוש סמוי. גם כשהמשטרה פנתה לבית המשפט, הדו"ח אומר בפשטות: השופטים לא ידעו מה המשטרה מבקשת מהם לאשר. כי הבקשות לא ענו על השאלות למה צריך להאזין, למי צריך להאזין והאם העבירות שמיוחסות לאדם שרוצים להאזין לו חמורות מספיק כדי להצדיק פגיעה בפרטיות. באופן אבסורדי מי שנפגעו מכך יותר מכולם היו דווקא קורבנות העבירה. יש בדו"ח נתון מדהים: ב־94% מהבקשות להאזין לקורבנות עבירה המשטרה רשמה בראש הטופס את העבירות נגד החשוד, ומאוד יכול להיות ששופט חשב שהוא מאשר האזנה לחשוד, אך בפועל הוא אישר האזנה דווקא לקורבן".
לפי הדו"ח, נדמה שערפול היה היה חלק מהשיטה.
“כן, ויש בדו"ח נתון מדהים נוסף: 43% מבקשות הצווים שהוגשו על ידי המשטרה היו ל'צווים חריגים'. אלה צווים שמאפשרים להוסיף אחרי קבלת הצו עוד פרטים. לפעמים הפרטים יכולים להיות עוד מספרי טלפון של אותו היעד, מה שנקרא צו חריג א', אבל לפעמים יש מה שנקרא צו חריג ב', שבהם השופט מאשר למשטרה להוסיף יעדים חדשים, ולמעשה נותן לה יד חופשית להוסיף יעדים נוספים שלא היה לגביהם אישור האזנה מלכתחילה. זה הדבר הכי מטריד. כשבית משפט מאשר את זה הוא יודע שהוא מאשר להאזין לחשוד א', ובפועל המשטרה יכולה אחרי זה בנוהל פנימי שלה בהחלטה מנהלית להוסיף לבדה יעדי האזנה נוספים. היו 300 צווי האזנה חריגים כאלה מסוג ב'".
"מה שעוד מדהים לגבי הצווים החריגים האלה הוא ש־50% מהם היו בעבירות כלכליות, עבירות רכוש או עבירות מרמה. היית רוצה לחשוב שאת הצו החריג הזה יבקשו בתיקי רצח חמורים, בתיקים של ארגוני פשיעה, בתיקים החמורים ביותר. אני לא מקל ראש בעבירות כלכליות, אבל זה לא מסוג העבירות שבהכרח מוצדקת בהם פגיעה כל כך קשה בפרטיות".
ומה אתה למד על שלב שאיבת החומר ואגירתו?
"גם שם הנתונים מדהימים. הדו"ח קובע שאחד הכלים איפשר למשטרה לאסוף 14 סוגים של תוצרים מהטלפונים הניידים, כמו נתוני היומן, פתקים, נתונים היסטוריים וכדומה, ובנוגע לשבעה מתוך ה־14 האלה המשטרה ידעה בזמן אמת שאסור לה לשאוב את המידע — והיא בכל זאת שאבה אותו, ובנוסף עשתה בו שימוש אסור בהמשך. לאורך כל השרשרת, לא רק שלא היתה בקרה ולא היה פיקוח, אלא שהמשטרה עשתה הרבה כדי לחמוק מבקרה ופיקוח — משלב הרכישה, דרך שלב הפנייה לבית המשפט ועד לשלב השימוש והאגירה. היום המשטרה מחזיקה מידע עצום, שמתווסף למידע שאגור אצלה ממערכות עין הנץ, לאחר שהיא רישתה את כבישי ישראל במצלמות שיודעות לקרוא לוחיות רישוי ומצלמות כל רכב ואת הפנים של הנהגים - וכל זה קרה בלי הסדרה חוקית. זה ממש מזכיר את האופן שבו המשטרה רכשה כלי טכנולוגי כמו רוגלות והתחילה לעשות בו שימוש, וכל זה בלי סמכות חוקית, תוך כדי הסתרת הכלי הזה מהציבור, והדבר מתגלה אגב הליך משפטי, כמו במקרה עין הנץ, או דרך תחקיר עיתונאי — כמו במקרה של הרוגלות".
המשטרה טוענת שבלי הכלים האלה היא לא תוכל להילחם בפשיעה.
"נכון, וזה כביכול 'טיעון מנצח' שקשה להתמודד איתו, כי כולנו רוצים שהמשטרה תילחם בפשיעה. הנקודה היא שלא המשטרה צריכה להחליט באילו כלים היא תשתמש, אלא המחוקק. ברור שחשוב שלמשטרה יהיו כלים שיאפשרו לה להילחם בפשיעה, אבל אנו כחברה משלמים מחירים מאוד גדולים על זה בדמות פגיעה בפרטיות שלנו, כאשר המלחמה הזו נעשית בלי בקרה ופיקוח. כסנגוריה ציבורית, בעינינו יש להמשיך ולאסור על מנגנונים שאסורים כיום כמו חיפוש סמוי, והשימוש באמצעים כאלה צריך להישמר למקרים החריגים והחמורים ביותר של פשיעה. ברור שחייב להיות מתאם: ככל שהעבירה הנחקרת חמורה יותר, נוכל לאפשר במקרי קצה כלים פוגעניים יותר, בהינתן ששומרים על איזונים ובלמים בכל שלב. לכן מעבר להסדרה בחקיקה, יש צורך בעינינו בהקמת גוף ציבורי חיצוני שייכנס לרזולוציות יותר גבוהות בתחום הפיקוח והבקרה".
איך אתה רואה בעיני רוחך את הגוף הזה?
"זו צריכה להיות רשות מפקחת אובייקטיבית חיצונית למערכת אכיפת החוק, כלומר חיצונית למשטרה, לפרקליטות ולייעוץ המשפטי לממשלה, כי עבור המערכת — הפיתוי גדול מדי. זו המסקנה המרכזית מהדו"ח. הגוף הזה צריך לבקר את כל השלבים, החל מרכש הכלים, דרך שלב ההפעלה ועד שלב המשפט. זאת כדי לוודא שהאיזון שהמחוקק יקבע, והוא חייב בשלב הראשון לקבוע מהו, אכן נשמר. המחוקק צריך לאזן בין הצד של אכיפת החוק, לגלות עבריינים ולמנוע עבירות, לבין הצד של הזכות לפרטיות, ובאופן רחב יותר — זכויות האזרח שלנו".
בתי המשפט אמורים לעשות את האיזון הזה, אבל הם נכנסים לתהליך לפעמים רק בשלבים מאוחרים.
"נכון, ואחד התפקידים של הגוף הזה, ככל שיוקם כפי שאנו מציעים, יהיה לוודא שכאשר המשטרה פונה לבית המשפט היא עושה זאת באופן תקין ובלי להסתיר מידע, בצורה שבה השופטים יבינו על מה הם מתבקשים לחתום ומה השיקולים הרלוונטיים. אותו גוף גם אמור לפקח על ביעור המידע והדאטה. המשמעות של 50 טרה בייט של מידע שנאגר, בטח היום בעידן ה־AI, היא האפשרות להצליב בין מקורות מידע שונים ולגבש מסקנות על בסיסן, ויש חשש שהמשטרה תשתמש בזה כמעין מאגר מידע. כי כששואבים מהטלפון שלי מידע זה אמנם לצורך ספציפי, אבל איך אנו מוודאים שלא ייגשו למידע הזה בעתיד וישתמשו בו לצרכים אחרים?"
עד כמה הופתעת מהממצאים?
"בסופו של דבר זה דפוס חוזר במשטרה להכניס טכנולוגיות וכלים ללא הסדרה חוקית. היא עשתה את זה כשרישתה את כל הערים במצלמות אבטחה, עשתה זאת עם הכנסת 'עין הנץ' וכך גם עם הרוגלות. הדפוס הזה בא לידי ביטוי גם בפרקטיקות שהיא הכניסה, כמו לדלג על הוצאת צו בימ"ש לחיפוש בטלפון הנייד של חשודים, ובמקום זאת לבקש הסכמה מהחשודים עצמם לחיפוש, חשודים שלעיתים הם עצורים, וברור שההסכמה שלהם אינה אותנטית אלא נובעת מלחצי החקירה. אף שהחוק קבע במפורש שיש צורך בצו בית משפט, המשטרה פשוט אימצה פרקטיקה שמקלה עליה, כדי לא להגיש בקשה ולהתחיל להתמודד עם שאלות קשות של שופט, ויצרה כך מסלול עוקף. זו תופעה שבמשך שנים ארוכות הסנגוריה הציבורית נאבקה נגדה, עד שבספטמבר 2025 ביהמ"ש העליון קיבל עתירה שלנו וקבע שלמשטרה אין סמכות לעשות את קיצור הדרך הזה. קיצורי הדרך האלה מאפיינים את פעולת המשטרה במשך שנים, ודו"ח המבקר על הרוגלות הוא עוד דוגמה לזה".
איפה היו גורמי הפיקוח: הפרקליטות והיועמ”ש?
"הדו"ח מדבר על כשל בפיקוח ובבקרה של הייעוץ המשפטי והפרקליטות. הם לא יזמו דיון עקרוני, לא היו פעילים מספיק בבחינת התיקים האלה, והפרקליטים גם לא הכירו את מלוא יכולות הכלים. לכן כשהמשטרה ביקשה להוציא תעודת חיסיון של מידע, הם לא הבינו לגמרי על מה בדיוק היא מבקשת את זה. אני חושב שגופי אכיפת החוק לא יכולים לעשות זאת בעצמם, ולכן חייב להיות גוף פיקוח חיצוני”.
