15% יותר מדי: מאות עסקים קטנים בישראל בסכנת סגירה בגלל מכסי טראמפ
בעשורים האחרונים היינו עדים למגמה ברורה של פתיחת שווקים, חתימת הסכמי סחר חופשיים והפחתה ניכרת של מכסים בין מדינות, בעיקר בקרב מדינות המערב ושותפות סחר מרכזיות. מדיניות זו האיצה את תהליך הגלובליזציה הכלכלית, עידוד ייצור חוצה גבולות וזרימה חופשית של סחורות, ידע וטכנולוגיה. אך בשנים האחרונות חוזרת מדיניות המכסים לתמונה והפעם בעוצמה: ארצות הברית הכריזה לאחרונה על הטלת מכס של 15% על יבוא מוצרים מישראל, במהלך שמסמן נסיגה ברורה מהעקרונות של סחר חופשי ופתיחות.
עבור העסקים הקטנים בישראל, מדובר באיום ישיר על עצם קיומם. בעוד שלחברות גדולות יש לרוב את היכולת להסתגל לשינויים גלובליים, לעסק קטן אין את המשאבים או הגמישות להתמודד עם עלייה חדה בעלויות היצוא. לכן, נדרש כבר כעת מענה מדינתי ייעודי ומקיף שיספק לעסקים אלה כלים לצלוח את המציאות החדשה.
המהלך של ממשל טראמפ נועד לצמצם את הגירעון המסחרי של ארצות הברית מול מדינות זרות, והוא חלק ממדיניות סחר כוללת שמבקשת להחזיר את הייצור לתוך גבולות המדינה. אך בעוד שמכסים בגובה 15% עשויים להיתפס כמהלך טכני או נקודתי, בפועל הם עלולים לגרום לנזק מצטבר ורחב, במיוחד לעסקים הקטנים בישראל.
חברות גדולות יכולות, לעיתים, להעביר קווי ייצור לחו"ל, לשאת בעלויות זמניות או לגלגל את ההתייקרות על הצרכן הסופי. לעומתן, עסקים קטנים, כמו מפעל משפחתי בפריפריה או עסק יצרני הפועל בנישה ייחודית בשוק האמריקאי, פועלים ללא מרווח תמרון כזה. עבורם, העלאה מיידית של מחיר המוצר לצרכן האמריקאי פירושה איבוד יתרון תחרותי, ולעיתים גם איבוד לקוחות לטובת ספקים ממדינות שבהן העלויות נמוכות יותר או שאינן כפופות למכסים דומים.
לפי נתוני מכון היצוא וגורמים בתעשייה, כ-20 אחוזים מהעסקים הקטנים בישראל מעורבים בפעילות יצוא - בין אם ישירה ובין אם עקיפה. מדובר על מאות חברות מתחומים מגוונים – תעשיית הפלסטיק, מתכת, מזון, ציוד רפואי, טכנולוגיה ואף תעשיות ביטחוניות. חלקן מייצרות מוצרים סופיים, ואחרות מספקות רכיבים למערכות שמיוצרות על ידי חברות אחרות ונמכרות לשוק האמריקאי.
כאשר שולי הרווח בתעשייה הקלה עומדים על 10 עד 15 אחוזים, כל תוספת בעלות – במיוחד בהיקף של 15 אחוזים - עלולה למחוק לחלוטין את הרווח ולהביא לצניחה דרמטית בהכנסות. יש לזכור כי ארצות הברית מהווה יעד מרכזי ליצוא הישראלי, עם למעלה מ-20 מיליארד דולר בשנה, המהווים כרבע מכלל יצוא הסחורות של ישראל. פגיעה של 10 אחוזים בלבד בהיקף זה משמעה פגיעה באלפי משרות ועובדים.
למרות עוצמת ההשלכות האפשריות, מדינת ישראל טרם גיבשה תוכנית פעולה להתמודדות עם המציאות החדשה. אין כרגע מערך סיוע ייעודי לעסקים הקטנים, לא בתחום השיווק הבינלאומי, לא באיתור שווקים חדשים ולא בהפחתת עלויות רגולציה. נדרשת תוכנית רחבה שתכלול גם סיוע פיננסי ישיר לעסקים שנפגעו, חיזוק תשתיות התמיכה ביצואנים קטנים, פתיחת דלתות בשווקים חלופיים באסיה, באירופה ובאפריקה, והפחתת חסמים בירוקרטיים שמקשים על שילוח וייצור.
העסקים הקטנים הם לא שוליים, הם לב התעשייה המקומית, מנוע הצמיחה של הכלכלה הישראלית ובסיס לחדשנות ופריפריה חזקה. דווקא בעידן של כלכלה עולמית תנודתית, חשוב להעמיד לרשותם את הכלים שיאפשרו להם לשרוד ואפילו לצמוח בתוך רוחות מלחמת המכסים. אם לא נעשה זאת כעת, נשלם כולנו ביוקר, כלכלית וחברתית.
ברוך שניר הוא סמנכ"ל כלכלה בהתאחדות המלאכה והתעשייה
