״לישראל יש את הסיכוי הטוב ביותר לשלום זה 25 שנה״
דניס רוס, ששירת בתפקידים בכירים בממשל האמריקאי תחת הנשיאים רייגן, בוש האב, קלינטון ואובמה - כתב טור לבלומברג: ההרס שנגרם על ידי הפרוקסיס של איראן פותח חלון הזדמנויות רחב - אך קצר
דניס רוס, לשעבר שגריר ארה״ב בישראל ומי ששירת בתפקידים בכירים בביטחון הלאומי האמריקאי תחת הנשיאים רונלד רייגן, ג׳ורג׳ בוש האב, ביל קלינטון וברק אובמה - כתב טור מיוחד לבלומברג על המצב במזרח התיכון. אלו החלקים הבולטים:
השבוע לפני עשרים וחמש שנה, הייתי בקמפ דייוויד כמוביל צוות המשא ומתן למזרח התיכון של הנשיא ביל קלינטון. ניסינו לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני ולהביא שלום בין שתי תנועות לאומיות המתחרות על אותו שטח.
ביולי 2000, היינו אופטימיים באשר לסיום הסכסוך. במהלך שבע השנים שקדמו לכך, מאז תחילת תהליך אוסלו - שהביא להכרה הדדית בין ישראל לאש״ף וקרא להקמת הרשות הפלסטינית שתנהל משא ומתן לשלום עם ישראל - הגענו ל-4 הסכמים חלקיים: הסכם עזה-יריחו, הסכם הביניים, הסכם חברון והסכם וויי. אך בשבועיים בקמפ דייוויד, למרות שמנהלי המשא ומתן שלו הפגינו גמישות מסוימת, יאסר ערפאת, דחה כל הצעה שהצגנו. בשלב מסוים הוא אמר לקלינטון שאם יקבל את מה שארה”ב דורשת, נצעד בלווייתו.
בדצמבר באותה שנה ערפאת ואני נפגשנו. הוא אמר שהוא יכול לקבל את הרעיונות שהצגתי לגישור על הפערים בנושאים המרכזיים של ירושלים, פליטים, גבולות וביטחון. הבאנו את צוותי המשא ומתן הישראלים והפלסטינים לוושינגטון כדי לנסות לסכם הסכם, וכשלא הצליחו, שני הצדדים ביקשו מאיתנו להציג הצעת גישור - שזכתה לכינוי ״מתווה קלינטון״. בעוד שראש ממשלת ישראל אהוד ברק קיבל אותם, ערפאת לא. במקום זאת, הוא הצית מחדש את האלימות והאינתיפאדה השנייה - מרד שארך 5 שנים וגבה אלפי קורבנות משני הצדדים.
לא חלה התקדמות פוליטית בין ישראלים לפלסטינים מאז, גם לאחר שישראל נסוגה חד-צדדית מרצועת עזה ב-2005.
הסכמי אברהם ב-2020, בתקופת כהונתו הראשונה של הנשיא דונלד טראמפ, סימנו את התרחבות השלום הערבי-ישראלי, כשאיחוד האמירויות, בחריין ומרוקו נירמלו יחסים עם ישראל. הנשיא ג’ו ביידן ניסה להעמיק את שיתוף הפעולה שהבטיחו ההסכמים כשעד 2023, הממשל עמד על סף הסכם עם ערב הסעודית: הסעודים יקבלו ברית ביטחונית עם ארה״ב ותמיכה אמריקאית בתעשיית אנרגיה גרעינית רחבת היקף, בתמורה לנורמליזציה של יחסים ושלום עם ישראל.
המתקפה של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 נועדה בין היתר לסכל את ההסכם הזה. גורמים סעודים אמרו לי לאחר מכן שאילו ישראל הייתה מצליחה להביס את חמאס מהר יותר מבלי להרוס חלקים נרחבים מעזה ולהרוג כל כך הרבה אנשים, הנורמליזציה כבר הייתה מתרחשת.
אך המוות וההרס בעזה עוררו סלידה רבה בציבור הערבי כלפי ישראל, ומנהיגיהם מודעים למצב הרוח הזה. במקביל, אותם מנהיגים לא מצטערים שישראל החלישה מאוד את איראן וחיסלה את הפרוקסיס האזוריים.
אובדן חלק ניכר מכוח ההרתעה של איראן - והצורך שלה להתמקד בשימור המשטר מבית יוצר הזדמנות לשלום אזורי. למרות אי-הוודאות בלבנון ובמיוחד בסוריה, ייתכן שקיים פוטנציאל למשא ומתן על הסכמי אי-לוחמה, אם לא על נורמליזציה מלאה. טראמפ צודק ברצונו לנצל את שינוי מאזן הכוחות האזורי כדי להביא לנורמליזציה סעודית עם ישראל ולהרחיב את הסכמי אברהם. התזמון חשוב לדיפלומטיה כמו שמיקום חשוב לנדל״ן. במילים אחרות, יש לתפוס את הרגע.
אך נוכח עמדות הציבור הערבי, לא ייתכן כל צעד עד שתסתיים המלחמה בעזה וצה״ל ייסוג. ישראל כבר הביסה את חמאס ככוח צבאי, אך היא שואפת להבטיח שהארגון לא ישוב לשלוט בעזה. לשם כך דרושה חלופה לחמאס. נכון לעכשיו, לא ממשל טראמפ ולא ראש הממשלה בנימין נתניהו הציגו תוכנית אמינה ל״יום שאחרי״ שתמנע ואקום שלטוני בעזה.
גם העולם הערבי לא הציג תוכנית אמינה לפירוז עזה, למרות המציאות שללא כך לא תתבצע שום בנייה מחדש. אף אחד לא יבצע השקעה משמעותית בעזה אם חמאס יוכל לשקם את כוחו הצבאי, מה שיוביל למלחמה נוספת.
לפני 25 שנה לא הצלחנו לשכנע מדינות ערב ללחוץ על ערפאת לקבל את מתווה קלינטון, או לספק לו את הגיבוי הפוליטי לכך. כיום, טראמפ יכול למנוע את אובדן הרגע הזה
גם אם השיחות הנוכחיות על הפסקת אש בת 60 יום יצליחו, לא יהיה בכך שינוי אלא אם כן הן יובילו לסיום המלחמה בעזה, לשחרור כל החטופים הישראלים ולנסיגת צה״ל. אם נתניהו ירצה לנצל את ההישגים הצבאיים של ישראל, עליו להסכים לכך וכן לממשל מעבר שיכלול את איחוד האמירויות, מצרים, מרוקו והסעודים, בהשתתפות הרשות הפלסטינית.
המנהיגים הערבים חייבים ליטול אחריות להבטיח שהרשות הפלסטינית תעבור רפורמות משמעותיות: הנשיא מחמוד עבאס יכהן בתפקיד סמלי, ימונה ראש ממשלה חדש בעל סמכות ואמינות בינלאומית, ותיווצר מערכת כלכלית, השקעתית ותקציבית שקופה שתפוקח על ידי הבנק העולמי. עזה תחת הנהגת הרש”פ, גם לאחר תקופת מעבר של שנתיים-שלוש, היא אשליה ללא שינויים כאלה.
ללא סיום הפילוג הפלסטיני וההסתה, דיבורים על מדינה פלסטינית הם לא יותר מסיסמה. המנהיגים הערבים חייבים לעזור להביא לרפורמות ולגישה מעשית שתוכיח שמדינה פלסטינית לא תהיה מדינה כושלת.
כל עוד הישראלים מאמינים שמדינה פלסטינית תהיה נשלטת על ידי חמאס או קיצונים אחרים, הם יימנעו מלתמוך ברעיון - לפחות בעתיד הנראה לעין. ובכל זאת, ממשלת ישראל אינה יכולה לפעול בשטח בדרכים שמונעות הקמת מדינה פלסטינית – וזה בדיוק מה שקורה כעת בגדה המערבית. טראמפ חייב להשתמש בהשפעתו על נתניהו כדי לעצור את המשך הרחבת ההתנחלויות, הלחץ הגובר על הפלסטינים, והסיפוח שמקדמים חברי מפלגתו, הליכוד.
ההיסטוריה יוצרת רגעים של הזדמנות, אך הם לעיתים רחוקות מחזיקים מעמד. עם החלשות איראן וכוחות התלויים בסכסוך, זו ההזדמנות להקים קואליציה חדשה של מדינות השואפות להתקדמות חברתית וכלכלית במקום למלחמה.
ההזדמנות אמיתית, אך היא לא תתממש מעצמה. לפני 25 שנה לא הצלחנו לשכנע מדינות ערב ללחוץ על ערפאת לקבל את מתווה קלינטון, או לספק לו את הגיבוי הפוליטי לכך. כיום, טראמפ יכול למנוע את אובדן הרגע הזה, אך רק אם יתעקש שהמנהיגים הערבים וישראל ייטלו אחריות - ויתנגדו לכוחות הדחייה מבית.
(הכתבה תורגמה בחלקה על ידי AI).
