פרשנות
עוד מחאה, עוד פילוג, ועדיין - אותו מנהיג
הציבור יוצא בהמונים לרחובות, המשפחות של החטופים זועקות, הרמטכ״ל מזהיר - ונתניהו ממשיך להוביל קו של עיוורון מוסרי, קיטוב פנימי והפיכת כל ביקורת לבגידה
כבר מהבוקר ניכר מאמץ גדול מכיוון ראש הממשלה ומטה לעצור את הגלגל הזה. כל הרשתות, האמצעים והדוברים בפאנלים גויסו להדהד את המסר שהמחאה בעצם משרתת את החמאס - מרחיקה הן את הכרעת החמאס והן את החזרת החטופים. המסר המובלע הוא המסר הרגיל: המחאה היא שמאל המשרת את החמאס. ההתרכזות בחטופים היא שילוב של בוגדנות ותבוסתנות.
פגיעה בהכרעת החמאס? עד היום לא שמענו מנתניהו איך תיראה ההכרעה הזו. אבל בלעדיה, הזהיר ראש הממשלה, יחזור ה-7 באוקטובר. נדמה שזו ההודאה המפורשת ביותר בכישלון המלחמה בעזה. אם עצירה עכשיו פירושה החזרת איום הטבח על כנו אז נתניהו חייב להניח את המפתחות וללכת הביתה. לאחריותו לטבח הוא מוסיף עתה גם את אחריותו לטבח הבא.
אבל הפסקת הלחימה מפחידה את נתניהו הרבה יותר מהטבח הבא. הוא חייב את המשך הלחימה כדי להמשיך ולתחזק את ענייניו האישיים, הפוליטיים, ההישרדותיים. הוא חייב אותה בשביל הקואליציה שלו, הוא חייב אותה כדי להמשיך ולעכב את משפטו, הוא חייב אותה כסיבה מרכזית להימנע מוועדת חקירה ממלכתית. והוא חייב אותה לשימור הנכס המרכזי שמתחזק את הצלחתו: העמקת השסע בעם.
נתניהו איבד את שמץ האנושיות והמצפון שמאפשרים לפחות הזדהות עם הזעקה הגדולה - שגם אותה הוא הפך לספין פוליטי
הוא הצליח להטות להשפעתו מספיק ישראלים שלא רק ינהו אחריו לכל שיכוון אותם, אלא יהיו מוכנים להתנפל בחמת זעם, מילולית ואפילו פיזית, על החלקים בציבור שרואים בו סכנה למדינה. אין טעם לאמוד את גודל שני המחנות האלה, אבל שניהם משמעותיים דיים כדי להחריד מרבצה את המפלצת הנוראית של מלחמת אחים.
ההצלחה הגדולה של נתניהו היא בניפוצם של ערכי היסוד שעוטפים את הזעקה להחזרת החטופים. הסולידריות והחמלה, ערכים אוניברסליים ויהדות של פדיון שבויים, מניעת הפקרת שבויים ואזרחים, הצלת נפשות מישראל, של 'ואהבת לרעך כמוך'. את כולם הוא הצליח להטביע בפוליטיקה רעילה ופלגנית. ואיך הוא עשה את זה? באמצעות משפחות שכול וחטופים, לרוב מהמגזר הציוני-דתי, שרואה את צו האומה לפני האינטרס הפרטי. באמצעות שותפיו לקואליציה, הכהניסטים המשיחיים, שדוהרים להתנחל בעזה באמצעות מלחמת קודש ונקם שמצווה למחות את עמלק. וגם, באמצעות השטנה לשמאל שאותה טיפח בהתמדה וכעת הוא קוצר את פירותיה במידה ניכרת. מחאת קפלו החלה כמחאה הכי לגיטימית נגד ההפיכה המשטרית. האחים לנשק החלו כקבוצת תמיכה ערכית ובמיוחד יעילה לסיוע חברתי שהממשלה (בניצוחו של המנכ"ל השערורייתי יוסי שלי) נכשלה בה. בהדרגה, הצליחו נתניהו והמרעילים שתחתיו להפוך את קפלן והאחים לנשק לגרועים שבבוגדים.
לשסע הגדול הזה גרר נתניהו אפילו את הצבא שאותו הוא מגלגל בזפת ונוצות ועוד באמצע מלחמה. מקפלן הוא הביא את הסרבנות; ממבקר המדינה, מתחקירי הצבא וממצפונם של בכיריו, הוא מביא ויביא את אחריותם לטבח שתאפיל על זו שלו כדרג מדיני. ועכשיו, הוא הולך על הראש של הרמטכ"ל שמתעקש להציב בפניו תמרור 'עצור' מפני הכנסת החיילים ל"מלכודת מוות", ומפני החשש המתגבר לחיי החטופים. איך פספסו שם במינוי את הרגישות האנושית הזו של הרמטכ"ל?
האזהרה הזו מתלכדת עם יום ההשבתה. נתניהו איבד זה מכבר כל מעצור ובלם בניהול משברי חברה ומדינה; הוא איבד לגמרי את שיקול הדעת להבחין בין טוב לרע, שפעם מזמן דווקא היה לו; ובעיקר, הוא איבד את שמץ האנושיות והמצפון שמאפשרים לפחות הזדהות עם הזעקה הגדולה שגם אותה הוא הפך לספין פוליטי, כשהוא מזהה בה מזימה להצלת החמאס.
