המערב הפרוע של השלטון המקומי: כך חולשת הביקורת מתמרצת את השחיתות
הרשויות המקומיות והשלטון המקומי ככלל, הפכו מפלט של שפיות ויציבות בשנים המאופיינות באי ודאות ומתיחות פוליטית. עם זאת, בשעה בה אנחנו מדברים על חיזוק השלטון המקומי ומתן סמכויות נוספות לפועלו, צריך להתמודד עם הפיל שבחדר - רצף פרשיות השחיתות שצפות מדי מספר חודשים.
רק בשבועות האחרונים, עלתה לכותרות פרשה העוסקת בבחירות 2018 לראשות עיריית פתח תקווה, בעקבות הגשת כתב אישום על שחיתות נגד ראש העיר רמי גרינברג. לפי החשד, גרינברג קיבל 2 מיליון שקל מקבלנים ואנשי עסקים עבור מימון קמפיין הבחירות שלו, בתמורה לכך שלאחר היבחרו, יפעל לקידום האינטרסים הכלכליים שלהם בעירייה. לפי המשטרה, חלק מהכספים נרשמו כתרומות פיקטיביות על שם תושבים שלא ידעו על כך. במקביל לפרשה הזו, מתקיימת בימים אלו חקירה נגד מנכ"ל עזרה ובצרון, חברה עירונית של עיריית תל אביב-יפו לענייני שיכון ובינוי, בחשד לעבירות שוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והלבנת הון.
מקרים אלו מתאפשרים בשל חולשתם העקבית של שומרי הסף והיעדר איזונים ובלמים ברשויות המקומיות. אחד מגורמי הביקורת הבולטים ברשויות המקומיות הוא מבקר הרשות, שתפקידו להבטיח שהחלטות ופעולות הרשות נעשות על פי החוק ובניקיון כפיים. אך בעוד משרה זו מחויבת בכל הרשויות על פי החוק בישראל, ישנן רשויות שבוחרות להתעלם ממנו, ולא ממנות מבקר כלל. מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מראה כי נכון לינואר 2022, ב-11% (28 מתוך 255) מהרשויות המקומיות לא כיהן מבקר. תופעה זו אינה חדשה, והיא נמשכת עשרות שנים, עם שיעורים שנעים בין 12% ל-35% לאורך השנים.
ומה קורה כאשר מבקר רשות מגדיל ומוצא ליקויים חמורים בתפקוד הרשות? לא הרבה. לפני חמש שנים פרסמה מבקרת עיריית תל אביב דו"ח חמור בן 140 עמודים, שחשף ליקויים בניהול, במינהל תקין ובהיעדר בקרה בחברה העירונית עזרה ובצרון. בין היתר נמצא שמנכ"ל החברה חתם לבדו על הזמנות מספקים בניגוד לנוהל המחייב שתי חתימות, וכן נחשפו כשלים במדיניות המכרזים, מאגרי הספקים וההתקשרויות. אך המלצות המבקרת לא יושמו ולאחר הדו"ח החמור המשיך גינזברג לכהן בתפקידו עוד 5 שנים. רק לאחרונה מונה ממלא מקום במקומו, בעקבות חקירת המשטרה נגדו.
אומנם ישנם עוד גורמי פיקוח ברשות, כמו חברי המועצה (ובעיקר חברי האופוזיציה). אבל גם הם חלשים מאוד. בדו"חות של מבקרי הרשות אמורה לדון ועדת הביקורת, שבראשה אמור לשבת חבר אופוזיציה. אך בפועל, ועדות הביקורת כמעט ולא מתפקדות, ורבות מהן מתכנסות לעיתים רחוקות או לא מתכנסות בכלל, ודו"חות ביקורת אינם נידונים. כך תהליך הביקורת הופך להצגה ריקה, והפיקוח, שאמור להגן על הציבור, נשחק.
ניתן לראות זאת במקרה של עיריית פתח תקווה, כאשר לאחר הבחירות ב-2018, ראש ועדת הביקורת דאז, חבר האופוזיציה גנאדי בורשבסקי, זימן שוב ושוב את חברי הוועדה לדיונים בדו"חות מבקר העירייה, אך חברי הוועדה מהקואליציה לא הגיעו ואף התנגדו לשינוי הרכב הוועדה - כך שראש הוועדה לא יכול היה לכנס אותה. גם במקרה הזה מנגנוני הביקורת הרשותיים לא יכלו להם ונאלצו להמתין ליוזמה חיצונית של המשטרה, שמגיעה שנים לאחר מכן.
במידה וחברי מועצה רוצים להוות אופוזיציה לוחמת ולבקר את עבודת ראש הרשות, סגניו והעירייה, עומדים בפניהם מספר מכשולים. ראשית, הם פועלים ללא שכר או תגמול, בניגוד למקובל ברוב המדינות המערביות. היעדר תגמול מפחית את המוטיבציה והמשאבים הדרושים, וגורר נוכחות נמוכה וחוסר התמקצעות. שנית, היועץ המשפטי שאמור לייעץ להם כפוף לראש הרשות ונמצא בניגוד עניינים. ושלישית, חבר מועצה המבקש לעתור לבית המשפט נגד התנהלות הרשות נדרש לממן זאת מכיסו.
כדי שבשלטון המקומי יתקיימו איזונים ובלמים שידאגו שעובדי ונבחרי הציבור יעבדו בשבילנו, יש לעגן בחוק את סמכויות ותפקידי חברי המועצה, להעניק להם תגמול והחזר הוצאות, ולהבטיח שקיפות ונגישות למסמכים, תקציבים והחלטות. יש לספק להם ייעוץ משפטי עצמאי שאינו כפוף לראש העיר, ולהגן על מבקרי הרשויות באמצעות העברת סמכות המשמעת מראש העיר, לצד סנקציות על מבקרים שאינם כותבים דו"חות ביקורת על פי דרישת החוק.
כשמנגנוני הפיקוח והבקרה ברשויות המקומיות יוכלו למלא את עבודתם, הפושעים יענשו והשלטון המקומי יפסיק להיות מערב פרוע. רק אז כולנו נוכל להנות ממלוא הפוטנציאל שלו כשלטון שהכי קרוב לאזרח ומכיר את הצרכים שלנו הכי טוב.
הילה אביב ירושלמי היא חוקרת פוליטיקה ושלטון מקומי בארגון ״תנועה ישראלית״, הפועל לחיזוק המעורבות האזרחית במישור המקומי
