ניתוח
כשהטוב הופך למאפשר הרע: הפרדוקס הטרגי של גנץ
בני גנץ, שנתפס כמנהיג בעל כוונות טהורות, רוצה כניסה שלישית לממשלת נתניהו - למרות שפעמיים רימה אותו. נתניהו לא באמת צריך אותו ולא רוצה במטרותיו - אבל גנץ מאמין שהמהלך יחשוף את סרבנות נתניהו. תודה גנץ, בשביל זה אפשר להסתדר בלעדיך
גם מבקריו הגדולים של בני גנץ לא חולקים על טוהר כוונותיו. הם חולקים על תבונתו, על תמימותו, על שהתגשמה בו השורה האלמותית של מאיר אריאל ״מי שנדפק פעם אחת (אצלו כבר פעמיים - מ״ג) – כבר לא יכול להגמל מזה״. אבל, גנץ זכה לכך שאיש לא מפקפק שטובת המדינה תמיד לנגד עיניו. לא הפוליטיקה הקטנה. פוליטיקה זה לרשעים ולרמאים, לא למנהיגים אמיתיים כדוגמת גנץ שהולך ומתפוגג אל תוך הגיהנום הקיומי של אחוז החסימה.
המלכודת הפוליטית שישראל נקלעה אליה היא ״מלכודת מוות״ אם לשאול ביטוי ממקום אחר של הרמטכ"ל אייל זמיר. מדובר במלכודת מוות לדמוקרטיה הישראלית. אל המלכודת הזו מצעידה אותנו הקואליציה האנטי דמוקרטית שמאפשרת את שלטונו של בנימין נתניהו.
כאשר 11 שופטי בג״ץ קבעו שנאשם מוסמך להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה, אף פוליטיקאי שמחשיב עצמו הגון לא היה מוכן להצטרף לממשלת נתניהו. לכן נותרו לו כשותפי שלטון רק החרדים והתשלובת הכהניסטית של סמוטריץ, בן גביר ואבי מעוז. לחבורה הזו יעדים משלה. יעדים שרמיסת הדמוקרטיה ומערכת המשפט הם תנאי הכרחי להשגתם. מדובר בחזון ארץ ישראל השלמה, המשיחית והגזענית. חזון שעובר דרך הבערת השטחים והר הבית ועכשיו גם דרך התנחלות בעזה – הזדמנות שנפתחה אחרי טבח ה-7 באוקטובר. ולחבורה הזו יש דופן חרדית שכרגע ניתקה ממנה אבל ממשיכה לתחזק אותה בציפייה לחוק השתמטות.
פעמיים נכנס גנץ לממשלת נתניהו - בתקופת הקורונה ולצורך המלחמה בעזה. פעמיים רימה אותו נתניהו. לעס וירק. השתמש והשליך. גנץ מסביר את ניסיונו השלישי בצורך הדחוף לשחרר את החטופים, לסיים את המלחמה בעזה, לחוקק חוק גיוס וללכת לבחירות. הבעיה ברעיונות האלה, חוץ מזה שהם טובים ונכונים, היא שנתניהו לא צריך אותו כדי לבצעם. וגרוע מזה – נתניהו לא ממש רוצה בהם. גנץ מאמין שיוזמתו, גם אם לא תצלח, תחשוף את פרצופה האמיתי של סרבנות נתניהו ללכת למקום שרוב הציבור באמת רוצה. תודה גנץ, בשביל זה אפשר להסתדר בלעדיך.
בסערות סביב הכניסות הקודמות של גנץ, בלטה הביקורת של יאיר לפיד, שניתן היה לקבל את המהלך אילו הותנה בהרחקת הכהניסטים הקיצוניים מהממשלה. וכך גם היה חוזר המצב שתמיד היה רצוי לנתניהו – קיומה של דופן מרכז-שמאל בממשלותיו הקודמות. הדופן הזו נגרעה ממנו מרגע שהפך לנאשם בפלילים. עכשיו, למרבה הפלצות, נתניהו הפך לדופן הזו, למוקד התקוות לשפיות כלשהי, כאשר הוא עצמו מסוחרר בתוך מסע נקמה מטורף במערכת המשפט. אז לא רק שאין דופן מרכז-שמאל בממשלה - מהסוג שהיו אהוד ברק או משה כחלון שהגנו על מערכת המשפט – אלא קיבלנו בה קואליציה מקיר אל קיר שממוקדת בהחרבת המשפט והדמוקרטיה.
קואליציית נתניהו נוסעת על שני סוגי דלק: האחד, החרבת המשפט (יעד שמשותף לנתניהו מהמניע האישי וליריב לוין מהמניע הרעיוני), והשני, הדלק הכהניסטי שמבטיח לנתניהו וממשלתו את הרוב הפרלמנטרי. גנץ מנסה להשתחל אל תוך מערכת הבריתות הזו כשבאמתחתו רעיונות שמסכנים את עצם קיומה. הוא בעצם קורא לנתניהו להפנות עורף לדרך ההרסנית שבחר ללכת בה עד כה. דרך שאליה הוסללה דרכו – על ידי משפטו, על ידי משפחתו, על ידי שותפיו הפוליטיים. כולם מדרבנים אותו לרסק את הדמוקרטיה ולהפוך לשליט יחיד. כולם מאיימים עליו שלא להפסיק את המלחמה ולשחרר חטופים.
אם גנץ סבור שהמהלך שלו יסיט את הספינה הזו ממסלולה, אז הוא באמת לא למד כלום. לא מניסיונו האישי ולא על בנימין נתניהו. ואם המהלך הזה יבדל אותו פוליטית משאר חבריו לאופוזיציה באופן שיפיח חיים חדשים במפלגתו הגוססת – אז גם טוב. מה רע אם מנהיגות אמת פוגשת שיקול פוליטי?
