פרשנות
הדתה תמורת הפיכה: בקח־תן הזה הדמוקרטיה חוטפת פעמיים
הצורך הפוליטי של נתניהו לפצות את החרדים הפך לעסקת בעלי עניין שפוגעת בדמוקרטיה פגיעה כפולה: החרדים יקבלו חקיקה נגד נשים במרחב הציבורי, ובתמורה הם יתמכו בחוקי ההפיכה. הדיל הזה עולה בקנה אחד גם עם חזון המשיחיסטים של הקואליציה
1. את המאמץ הנמרץ שמתרחש בימים אלה להעברה מואצת של החוקים הדתיים אפשר להסביר בשתי דרכים שאינן סותרות, ואולי אפילו משלימות. ההסבר המיידי הוא האילוץ הפוליטי שנולד כדי לפצות את החרדים על הכישלון בחקיקת חוק ההשתמטות; אילוץ שממונף למשא ומתן — תמיכת החרדים בחוקי ההפיכה המשטרית תמורת חקיקה שתיטיב עמם כמו הימנעות ממעצר עריקים, סבסוד מעונות, הרחבת ההפרדה המגדרית בקמפוסים, חוק יסוד: לימוד תורה ועוד. המשמעות היא מכה כפולה לדמוקרטיה משני צדי הקח־תן הזה.
ההסבר השני לוקח אותנו למהות הדתית של קואליציית הימין־על־מלא, להסכמים הקואליציוניים שנחתמו עם הקמתה. היעד והחזון הבולטים הם דיכוי הדמוקרטיה כבסיס להפיכה המשטרית. הדיכוי הזה מתאים לנתניהו שמבקש להיחלץ ממשפטו ומוועדות החקירה שמאיימות לסגור עליו, ופוגש את יעדי שותפיו החרדים והכהניסטים; והדיכוי הזה עולה בקנה אחד עם שינוי המשוואה החוקתית שמגדירה את ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". הצימוד הזה משיק גם למשוואה דתית־חילונית. ממשלת הימין־על־מלא מזוהה חד־משמעית עם הצד היהודי־דתי, ולא עם הדמוקרטי־חילוני שאותו היא מבקשת להרוס.
2. נתחיל בחשבון פשוט. קואליציית ה־64 המקורית הורכבה כך: מחציתה מפלגות דתיות שמצייתות לרבנים ולהלכה: הציונות הדתית — 14 ח"כים; ש"ס — 11; דגל התורה — 7. ומי במחצית השנייה? 32 ח"כים של הליכוד, שפעם היתה מפלגה לאומית־ליברלית, והיום חלקה סוגד למנהיג וחלקה חובשי כיפה שיכלו להשתלב בצד ההלכתי, כמו אופיר סופר, איש הציונות הדתית ששוריין בליכוד, שלמה קרעי, חסידו של הרב מאיר מאזוז, אביחי בוארון ועוד. התוצאה המתמטית פשוטה: רוב שבז לדמוקרטיה, שמעדיף את שלטון ההלכה. ואלה השותפים הטבעיים גם להפיכה המשטרית, במיוחד למיטוט מערכת המשפט ובית המשפט העליון, שמגלם בעיניהם את השיקוץ הליברלי שמתעדף שוויון וזכויות אדם על פני העליונות היהודית.
בתהליך הפוליטי של השנים האחרונות התגבש הייצוג הפרלמנטרי של הדת בשני גושים: החרדים והכהניסטים. כלומר, רק הקיצונים יודעים להתאגד פוליטית, ואילו חובשי כיפות מתונים ודמוקרטים כמו מתן כהנא, חילי טרופר ואחרים התפזרו במרחבי המפלגות החילוניות. גם נפתלי בנט נכשל בהקמת הבית היהודי, והיום הוא מקים בית ישראלי עם המותג הישראלי האולטימטיבי יאיר לפיד.
קואליציית נתניהו מורכבת משני הגושים שרחוקים זה מזה שמים וארץ בשאלת השירות הצבאי. בעוד הציונות הדתית ונספחיה רואים בשירות ערך מקודש, החרדים מבקשים למלט את עצמם מהבקו"ם. המתח הזה גורר את נתניהו לפשרות שמשרתות בעיקר את הישרדותו. סל המנעמים החקיקתי הוא חלק מהפשרות האלה, אבל, כאמור, הוא גם חלק מהיעד הגדול של ההפיכה המשטרית. עובדה שחוקים דרמטיים שחשובים לחרדים (הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים) או לעוצמה יהודית (חוק עונש מוות למחבלים ערבים בלבד) עברו ללא קשר למשבר הפוליטי הנוכחי.
את המקור ניתן לזהות כבר בהסכמים הפוליטיים, שבין היתר נכתב בהם: "הממשלה תפעל לחיזוק הזהות היהודית של המדינה באמצעות חקיקה", וגם "אורח חיים דתי ואפשרות להפרדה מגדרית" מצוינים שם. מי שצופה בערוץ התעמולה השלטוני ערוץ 14 מזהה מיד את הסנטימנט הדתי החזק, את אהבת השם, את הלעג הזחוח לכל המזוהה עם דמוקרטיה, שוויון וזכויות אדם. הגיבור האמיתי שם, לצד נתניהו, הוא איתמר בן גביר.
3. אחת הבעיות הגדולות של השנים האחרונות היא הצורך הגובר, על סף הקיומי, של המדינה בהשתלבות החרדים בשוק התעסוקה ובשירות הצבאי. מדינת ישראל כבר לא יכולה להרשות לעצמה לממן קבוצה שהולכת וגדלה שמבקשת פטור גם מעבודה וגם מצבא. ייתכן שחוק יסוד: לימוד תורה שעבר קריאה ראשונה יאפשר את הפטור הזה בעתיד. בינתיים התשובה החרדית מתחלקת לשניים: תשובת "נמות ולא נתגייס", כלומר סירוב נחרץ להשתתף בנשיאת האלונקה, כל אלונקה; ותשובה מורכבת יותר: אתם רוצים אותנו במרחבים שלכם — באקדמיה, בעבודה, בצבא — נא להתאים את הסביבה לצרכים ולערכים שלנו, שזה במילים אחרות: סלקו את הנשים מטווח הראייה שלנו. אתם רוצים אותנו במרחב הציבורי, אז תייצרו את ההפרדה הנדרשת. זה התחיל בקטן, בנקודתי: בתפילות בתל אביב, בהופעות של זמר בעפולה, בלימודי תואר ראשון באקדמיה, בשליחת נשים לספסלים האחוריים באוטובוסים, בחופים ובריכות שחייה, וגם באמרה הגזענית של סמוטריץ' שרעייתו ההרה זקוקה למרחב נקי מיולדות ערביות בבית החולים. ועכשיו זה זולג לחקיקה: להרחבת ההפרדה באקדמיה למרחבים הציבוריים, וכמובן לצבא שמנקז את החרדה החרדית, בהדהוד רם של ערוץ 14, משירות משותף של גברים ונשים. הסכנה הגדולה היא כמובן הטנק, שהתוצאה הבלתי נמנעת מהישיבה המשותפת בו היא היריון ולידת טנקיסט קטן.
תביעת השילוב המותנה של החרדים מייצרת תמריץ לפשרות במרחב הציבורי־חילוני. וכבר יש לנו כבישים סגורים בשכונות חרדיות, והפרדה בלימודי תואר ראשון. וכמובן, מסגרות נפרדות לחרדים בצבא. הנכונות להתגמש נועדה לשכנע את החרדים להצטרף לכלכלה ולביטחון, ויותר מכך - לחברה הישראלית. לשכנע אותם שאפשר להיכנס כחרדים לאתגרים האלה וגם לצאת מהם חרדים. אבל, צריך לראות גם את הסכנה, את המדרון החלקלק שאליו יובילו הפשרות: להעמקת ההפרדות במרחב הציבורי, לצמצום הנוכחות הנשית שכבר עכשיו הגיעה לשיאים שליליים בממשלה הנוכחית ונגזרותיה. חוק יסוד: לימוד תורה, אף שכרגע לא צפויה ממנו השפעה קונקרטית, יכול להפוך קרדום לחפור בו עוד הגנות, הטבות והתאמות שהחרדים ידרשו תמורת השתלבותם בתחזוק המדינה.
כמובן שלצד חקיקות אלה שמאיימות לשנות את צביונה וקלסתרה הדמוקרטיים של המדינה, יימשכו החקיקות ה"כלכליות" הרגילות, שבאמצעותן חוצבים הפוליטיקאים החרדים ג'ובים ותקציבים, למשל חוק איסור הונאה בכשרות, שמבקש להחזיר את שוק הכשרות למבנה ריכוזי ומונופוליסטי (שזה לרוב ש"ס ומשפחות דרעי ויוסף), למנוע את פתיחתו לתחרות ולהרחיב את מאגר הג'ובים של משגיחי כשרות שמתפרנסים בשירות המדינה.
בקומבינות האלה מתמחה אריה דרעי, גדול הציניקנים אי פעם בפוליטיקה הישראלית, שצריך לתמרן בין בוחריו, שחלקם קשי יום וחלקם משרת בצבא, לבין רצונו לשרת את ההשתמטות של אחיו החרדים האשכנזים וכמובן לטפח ולהגדיל את בור השומן שמרעיף פרנסה מכובדת לסביבתו.
4. לציונות הדתית הכהניסטית, השותף הדתי השני לצד החרדים בקואליציית נתניהו, יש מטרות אחרות לגמרי. להבדיל מהחרדים, הם ששים ואצים לשרת בצבא, ואף רואים בשירות ערך מקודש עד כדי שינוי מוחלט של תכליתו והצדקת קיומו. לא עוד צבא הגנה לישראל, אלא צבא התקפה למימוש צווים אלוקיים כהשמדת עמלק, חזון ארץ ישראל השלמה שחובה לנצל כל הזדמנות להרחיבה, גם לעזה ולבנון אם אפשר. והיהלום שבכתר — עלייה להר הבית ובניית המקדש השלישי. הקבוצה הזו מאיימת על הדמוקרטיה הישראלית לא פחות ואולי אף יותר מהחרדים. מהקבוצה הזו יצא גם יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין; האיש שהוכיח שניתן לחולל שינוי אסטרטגי גיאו־פוליטי עם אקדח ושלושה כדורים בלבד.
הכהניסטים והחרדים נפגשים בדרישות לכייל מחדש את הצבא לצבא השם; בלי נשים ועם ההתאמות, בעיקר בתכנים ובסמלים שעל הצבא לייצג, למשל באמצעות תג "משיח" שהרמטכ"ל הורה להסיר. אז בינתיים ה"משיח" הורד מהחולצה אבל מתנחל בלבבות. כך בגרפיטי הגזעני שנרשם מדי פעם על קירות בעזה, וכך בשותפות השקטה לאלימות המתנחלים ונערי הגבעות בשטחים. הצבא נלחם היום לא רק נגד אויבים חיצוניים, אלא גם על צביונו כצבא שמשרת מדינה דמוקרטית.
החוק הבולט ביותר שהעבירו עד כה ראשי עוצמה יהודית (לצד ההשתלטות על המשטרה), איתמר בן גביר, לימור סון הר-מלך וצביקה פוגל, הוא עונש המוות למחבלים ערבים בלבד. חוק גזעני שיסבך את ישראל בזירה הבינלאומית וצפוי להיפסל בבג"ץ. החוק הזה משקף יותר מכל את מהותו של הכהניזם שיושב היום סביב שולחן הממשלה — היהדות שמקדשת את המוות, היהדות שהתפארה בסירובה לשחרור חטופים, היהדות שחותרת לעליונות יהודית ולהכחדת הדמוקרטיה הישראלית.
