פרשנות
ליריב לוין נגמרה התחמושת לסיכול המינוי של יצחק עמית לנשיא העליון
אחרי שבג"ץ החליט לשים סוף לתרגילי לוין, הוועדה לבחירת שופטים אמורה לבחור היום ביצחק עמית כנשיא העליון. לוין ושותפיו יחרימו, והשופט סולברג, שנתון ללחצים מימין, הוא שיכריע בסוגיה. רגע מכונן בסיכויים לעצירת ההפיכה
1. בתי הכנסת, במיוחד בהתנחלויות, הם מוקדי לחץ פוליטיים עוצמתיים למי שנתפס שם כסוטה מהקו. ובימים האחרונים הלחץ הזה מופנה לשופט בית המשפט העליון נעם סולברג. ולמה סולברג? מפני שהוא חבר בוועדה לבחירת שופטים שאמורה להתכנס היום ולבחור ביצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון. אם הוא ייעדר מהישיבה לא יהיה קוורום, כלומר לא יהיה הרוב המינימלי שנחוץ להצבעה. בוועדה יש תשעה חברים והרוב הנחוץ הוא חמישה. כרגע ברור שארבעה חברים לא ישתתפו. שר המשפטים יריב לוין, ושותפיו ממפלגות העליונות היהודית, השרה אורית סטרוק וח"כ יצחק קרויזר. הם יחרימו את הישיבה, וכמובן עמית עצמו שמנוע מלהשתתף בהצבעה על מועמדותו. נותרנו עם חמישה חברים: השופטים סולברג ודפנה ברק־ארז, שני נציגי לשכת עורכי הדין מוחמד נעמנה ויונית קלמנוביץ וח"כ קארין אלהרר. אם סולברג ייעדר, עמית לא ייבחר. ולכן, מגויסים כרגע בתי הכנסת אל מול השופט הדתי, כדי לגייס את תמיכתו בלוין ונגד מ"מ הנשיא יצחק עמית.
השלב הנוכחי במלחמה הזו שאינה מלחמת השם, אלא חילול שמו של אדם ושופט, הוא החלטתו של לוין שלא לכנס את הוועדה, כמקובל, במשרד המשפטים. מנהל בתי המשפט צחי עוזיאל הוציא זימון לכנסה בלשכתו, בהנהלת בתי המשפט. לוין, שעד כה התאמץ לטרפד את המינוי מבלי להפר בגלוי את החוק וצווי בג"ץ, התייצב הפעם מולם בסירובו הנחוש לכנס את הוועדה ולבחור נשיא עד ה־26 בחודש כפי שהורה בג"ץ. ונוספה לכך עוד סרבנות בוטה. בג"ץ איפשר את ההארכה הנוכחית למטרה אחת – לאפשר לוועדה לבחון את סיפור החנות מרחוב אילת שפורסם ב"ידיעות אחרונות". הסיפור שוחרר יומיים לפני המועד הקודם שנקצב לכינוס הוועדה, ה־16 בינואר. לוין זכה מבג"ץ להארכה, אבל לא טרח לכנס במהלכה את הוועדה לדיון ב"הסתייגות". במקום זאת, עמלו משרתיו בתקשורת לברוא "הסתייגות" חדשה – סיפור נבחרת הדירקטורים. בג"ץ הבין את הקונץ פטנט הזה. הוא הבין שעוד הארכה לא תנוצל לבירור אלא לבריאת "שחיתות" חדשה וסירב להאריך שוב. לוין גמל באי־כינוס הוועדה. וכדי לקיים את הדין ואת הדיון, היא תכונס היום בלשכת מנהל בתי המשפט בהרכב מצומצם, מינימלי, של חמישה חברים. בהנחה שסולברג לא יבריז.
עמית מוכיח בעימות מול לוין ומכונות הרעל, שהוא קורץ מהחומר הקשיח שלא יתנדב להגיש את ראשו – לא הפיזי, לא המקצועי, לא הערכי. וזו בשורה עגומה לממשלת ההפיכה שרוצה להיות השליטה הבלעדית בדמוקרטיה הישראלית
2. סוף השבוע שעבר התנהל במגרשו האהוב של לוין – חילופי מכתבים סרקסטיים בינו לבין עמית. אבל המכתב שהוציא את לוין מדעתו היה זה של היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב־מיארה. היועצת מנתה את כשליו. "במקום לכנס את הוועדה, פעלת במספר נתיבים מקבילים וסותרים - ביקשת מהיועצת המשפטית של משרד המשפטים להתייחס להסתייגויות (במקום להביאן לוועדה – מ"ג). לאחר מכן הודעת כי בכוונתך להגיש קובלנה (נגד עמית – מ"ג) וכי מינית עורך דין פרטי לשם כך... בהליך חפוז, ללא תשתית עובדתית מספקת". המכתב הזה חילץ מהשר תהומות שנדמה שאפילו הוא טרם פקד. "מכתבך הוא אות קלון למוסד שבראשו את עומדת", השיב בזעם ליועצת, "אין שפל אליו לא תורידי את מוסד היועץ המשפטי לממשלה". וכל זה בשל "ממצאים חמורים" של "שורה ארוכה של עיתונאים מובילים". לוין לא מוכן שהממצאים האלה ייבחנו בוועדה לבחירת שופטים כפי שהורו בג"ץ והיועצת. וכאשר בהרב־מיארה פוסלת את אלטרנטיבות ההשהייה שלו – היועצת המשפטית של משרד המשפטים או קובלנה נגד השופט – והוא מבין שאין מוצא ומנוס מכינוס הוועדה היום. ואז הוא מתפוצץ לגמרי. בגידופיו את היועצת, בסירובו לקיים את החלטת בג"ץ.
ויש נקודה נוספת שבכוחה להבהיר את תסכולו של השר. כנראה שגם אצלו בבית לא ממש מרוצים מביצועיו. בפוסט אחד נכתב: "רק לכתוב מכתבים הוא יודע! בחרנו כדי שיזיז מהלכים. לא מצליח שלום וביי". בפוסט אחר קורא איש הימין יוסי וקנין ללוין לפנות את מקומו כשר המשפטים לטובת טלי גוטליב. כנראה שגם ביקום הביביסטי מבינים שעמית ייבחר בסוף וה"כתם" הזה ידבק בלוין. כנראה שמבינים שם ש"צבר הפרסומים" (שהפך באחד ממכתבי לוין ל"צבר התיקים") הוא לא יותר מאוויר חם. ניקח לדוגמא את הפרסום של עמית סגל בחדשות 12 על נבחרת דירקטורים. מה משקלו האמיתי של סיפור שמביא בכיר פרשני הערוץ על "שחיתות" כביכול של השופט עמית, ובמקום לפתוח את המהדורה עם הסקופ, דוחפים אותו לתחתיתה. וחוץ מזה, רואים שם איך השר בן גביר הביא את דני לוי כמפכ"ל, והשר ישראל כ"ץ הביא את ראשו של הרמטכ"ל הרצי הלוי ואילו במערכת המשפט אנחנו עדיין עם בהרב־מיארה וכנראה גם עם יצחק עמית, שניים שמסרבים להתקפל מול ה־די9 האנושי יריב לוין. התוצאה היא שהמסכן חוטף מכולם. הוא גם סמל ההפיכה המשטרית, וגם הסמל לכישלונה. הוא גם סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה, ובעיני הצד השני, שלו, הוא גם כישלון בהוצאה לפועל של הסכנה הזו.
3. לבנימין נתניהו יש עניין מיוחד ביצחק עמית, מה שמסביר את האובססיה של לוין לגביו. אם ועדת חקירה ממלכתית תקום לפי החוק הנוכחי (ויש יוזמות לשנותו) – עמית, כנשיא העליון, ימנה את חבריה. טליה איינהורן ומשה דרורי כנראה לא ייכללו בה. וחוץ מזה, כפי שמוכיח עמית בעימות הנוכחי מול לוין ומכונות הרעל, הוא קורץ מהחומר הקשיח שלא יתנדב להגיש את ראשו – לא הפיזי, לא המקצועי, לא הערכי. וזו בשורה עגומה לממשלת ההפיכה ששמה לה למטרה לקבוע את הממשלה כרשות השולטת בלעדית בדמוקרטיה הישראלית. באירוע הנוכחי, ההתעקשות הכפולה של עמית ובהרב־מיארה היא תמרור עצור נחרץ, קרן אור בוהקת שהמאמצים לכבותה לא ייפסקו לרגע.
הקרע הזה הוא הסיפור הגדול של שתי חברות ושתי תרבויות שמתמקמות משני עברי התהום. שני צדדים, משני צידי השסע, שמשוכנעים שהם הביטוי הנאמן של הדמוקרטיה. אל מול הפרשנות של לוין ונתניהו למושג דמוקרטיה, ניצבת פרשנותם של עמית ובהרב־מיארה, שלעת הזו היא המחייבת, כמתחייב במשטר דמוקרטי אמיתי. כל עוד הם ניצבים על כנם, יש סיכוי למאבק מול ההפיכה המשטרית שנשבעה לסלקם ולכונן דיקטטורה שלטונית.
