ראו הוזהרתם: כשהאלגוריתם כותב - מי באמת נושא באחריות?
כיצד הבינה המלאכותית משנה את כַּלְכָּלַת הליטיגציה, את פסיקת ההוצאות, את תפקיד עורך הדין ואת גבולות האחריות המקצועית
הבינה המלאכותית נכנסה לעולם המשפט לא כרפורמה מוצהרת, אלא כעובדה מוגמרת: ללא חקיקה ייעודית, ללא פסיקה מכוננת וללא דיון ציבורי מעמיק. ובכל זאת, בתוך זמן קצר היא הפכה לחלק בלתי נפרד משגרת העבודה של עורכי דין: מחקר משפטי מתקצר, טיוטות נוצרות בלחיצת כפתור, ומבני טיעון מוצעים כמעט מאליהם. השיח הציבורי סביב התהליך הזה מתמקד בעיקר בממד היעילות, משמע: קיצור הליכים, חיסכון בזמן והוזלת עלויות.
אלא ששיח זה מחמיץ את השינוי האמיתי. הבינה המלאכותית אינה רק כלי ייעול. היא משנה, בהדרגה אך בעקביות, את כַּלְכָּלַת הליטיגציה ואת מושג האחריות המקצועית. היא מטשטשת גבולות בין טקסט להכרעה, בין עבודה נראית לעין לבין שיקול דעת סמוי, ובין מה שנדמה כ- "קל לייצור" (שלא לומר - "פס ייצור") לבין מה שדורש אחריות עמוקה.
השפעתה אינה טכנית בלבד - היא תפיסתית, נורמטיבית, ובעלת השלכות ישירות על האופן שבו בתי המשפט מעריכים עבודה משפטית, פוסקים הוצאות, ומצפים מעורכי הדין הפועלים מולם.
ליטיגציה אינה (רק) טקסט - והטקסט אינו (כל) הליטיגציה. בליטיגציה מסחרית, הטעות הראשונה והמסוכנת ביותר היא לזהות את העבודה המשפטית עם התוצר הכתוב. כתב טענות, מדויק ומלוטש ככל שיהיה, הוא רק קצה הקרחון. מתחתיו מתקיימת עבודה שאינה נראית לעין: ניתוח סיכונים עסקיים, הבנת הדינמיקה בין הצדדים, זיהוי נקודות תורפה שאסור לחשוף מוקדם מדי, בחירה מודעת אילו טענות לא להעלות, ואיזון מתמיד בין עמדה משפטית "חזקה" לבין אינטרסים רחבים יותר של הלקוח.
הבינה המלאכותית מערערת את ההבחנה הזו. היא מסוגלת לייצר טקסט משפטי קוהרנטי, משכנע ולעיתים אף מבריק - במהירות. כתוצאה מכך, נוצר רושם סמוי שלפיו גם העבודה שמאחורי הטקסט התקצרה. אם המסמך נראה פשוט, אולי גם המאמץ היה כזה. אלא שדווקא בליטיגציה, הפשטות (והקיצור) היא לעיתים תוצאה של עבודה קשה יותר: של ויתור מודע, של צמצום, של שתיקה אסטרטגית.
כאשר נוצרת ציפייה, גם אם לא מוצהרת, שעבודה משפטית בעידן של AIאמורה להיות זולה ומהירה יותר, נפגע התמריץ להשקיע בעבודה מעמיקה. המסר שעובר אינו רק לעורכי הדין, אלא גם לחברות וליזמים: אין הצדקה כלכלית להשקעה בליטיגציה מדויקת אם המערכת אינה מכירה בערכה. התוצאה עלולה להיות הפוכה מהבטחת הייעול: יותר בקשות, יותר תגובות, יותר סבבי דיוניים, מתוך תפיסה שלפיה - אם טקסט זול לייצור, אזי ניתן להציף את ההליך.
כך נוצר פרדוקס: הבינה המלאכותית, שאמורה להפחית עומס, עלולה להגדיל אותו. לא באמצעות משפט טוב יותר, אלא באמצעות עוד מלל.
יתרה מכך, פסיקת הוצאות: לא רק פיצוי, אלא מסר לשוק. כאן נכנסת לתמונה פסיקת ההוצאות. פסיקת הוצאות אינה החלטה נלווית או טכנית. היא אחד הכלים המרכזיים שבאמצעותם מערכת המשפט מעצבת נורמות התנהגות, מאזנת בין זכות הגישה לערכאות לבין הצורך בריסון הליכים מיותרים, ומשדרת לצדדים מהי התנהלות דיונית ראויה. שיקולי פסיקת ההוצאות, לרבות מורכבות ההליך, היקף העבודה שנדרש, התנהלות הצדדים ותום ליבם - אינם נבחנים בדיעבד בלבד, אלא משפיעים הלכה למעשה על האופן שבו מתנהלים תיקים עתידיים (על כך עמדתי במאמר נפרד – "מהי עלות הצדק? הרהורים של ליטיגטורית על הוצאות משפט כאינדיקטור למבנה ההליך האזרחי").
האחריות לא נעלמת - היא מתחדדת. במקביל לשינוי הכלכלי, מתחדדת גם שאלה מקצועית עמוקה: מי אחראי לטיעון בעידן שבו אלגוריתם משתתף בכתיבתו? מבחינה פורמלית, התשובה פשוטה. משעה שאין הגנת AI , אזי עורך הדין החתום על המסמך נושא באחריות מלאה. אבל בפועל, הגבול בין כלי עזר לבין שותף סמוי לחשיבה הולך ומיטשטש.
כאשר מערכת מציעה מבנה טיעון, מדרגת טענות או "משפרת" ניסוח, היא אינה רק מסייעת טכנית. היא משפיעה על אופן החשיבה. הטיעון נראה משכנע, הקוהרנטיות משרה ביטחון, והפיתוי לאמץ את המסגרת המוצעת גדול. אלא שכאן טמון הסיכון: לא כל טיעון משכנע הוא טיעון נכון.
בליטיגציה מסחרית, כל טיעון הוא גם החלטה כלכלית. בקשה לסעד זמני יכולה להפיל עסקה. ניסוח אגרסיבי מדי יכול להקשיח עמדות ולחסום אפשרות לפשרה. טענה "חזקה" על הנייר עלולה ליצור חשיפה רגולטורית או תדמיתית. אלגוריתם אינו מבין הקשר, אינו נושא באחריות, ואינו משלם את המחיר.
בתי המשפט, מצדם, אינם בוחנים תהליך אלא תוצאה. הם אינם שואלים כיצד נוצר הטיעון, אלא אם הוא מבוסס, מדויק ומתיישב עם הדין. ככל שהשימוש ב AI -נעשה נפוץ יותר, כך פוחתת הסובלנות לטעויות. עידן הבינה המלאכותית אינו מוריד את רף האחריות - הוא מעלה אותו.
לכך מתווספים סיכונים אתיים ומקצועיים שאינם זוכים תמיד למספיק תשומת לב. שאלת סודיות המסמכים המוזנים למערכות בינה מלאכותית, החשש מדליפת מידע רגיש או משימוש במידע לצרכי אימון עתידיים, והסכנה שבהסתמכות על פסיקה שאינה קיימת או שאינה רלוונטית. כבר נרשמו מקרים, בארץ ובעולם, שבהם כתבי טענות כללו הפניות לפסקי דין "תומכים" שמעולם לא ניתנו. טעויות מסוג זה אינן טעות טכנית - הן פוגעות באמון בית המשפט בעורך הדין וביסודות האתיקה המקצועית.
תקן זהירות חדש בעולם מהיר. מכאן נובעת חובה מקצועית חדשה, גם אם טרם עוגנה במפורש בדין: חובה לביקורת אנושית מוגברת. אימות מקורות, בדיקת פסיקה בהקשר, והצלבת נתונים אינם המלצה, אלא תנאי סף. הפיתוי ל'קיצור דרך' גדול, במיוחד בעומס ובהליכי חירום. אבל דווקא אז הסיכון גובר. אלגוריתם טועה לעיתים בביטחון - והטעות נראית משכנעת.
יש לזכור כי כלי בינה מלאכותית מתוכננים, מטבעם, לרצות את המשתמש. הם אינם מתעקשים, אינם מזהירים ואינם עוצרים את עורך הדין מלבחור בטיעון בעייתי אלא להפך. הם משפרים, מחדדים ומנסחים מחדש גם טענה שגויה, אם כך התבקשו. במובן זה, הסכנה אינה רק בטעות, אלא בקלות שבה ניתן "ללטש" טיעון בעייתי כך שייראה משכנע יותר מכפי שהוא ראוי להיות. האחריות לזהות את נקודת הכשל, ולעצור בזמן, נותרת אנושית בלבד.
השימוש הנכון ב AI -אינו חוסך אחריות. הוא דורש יותר ממנה. אל לנו לשכוח גם את הממד של האמון מול הלקוח. לקוח מסחרי אינו קונה טקסט. הוא קונה אחריות, שיקול דעת וניהול סיכון. שימוש מושכל בכלים מתקדמים יכול להיות יתרון, אך רק אם ברור שההכרעה הסופית היא אנושית. שיח כן על אופן העבודה אינו מחליש את הערך המקצועי - הוא מחזק אותו.
בסופו של דבר, הבינה המלאכותית תהפוך את הכתיבה לזולה יותר. אבל המשפט אינו (רק) כתיבה. הוא הכרעה אנושית בסכסוך אנושי, עם השלכות כלכליות אמיתיות. אם מערכת המשפט תבלבל בין קלות הכתיבה לבין ערך העבודה המשפטית, ואם עורכי דין יבלבלו בין כלי עזר לבין שיקול דעת, אזי המחיר ישולם באיכות הליטיגציה ובאמון הציבור.
בעידן שבו אלגוריתמים יכולים לכתוב, הערך האמיתי של ליטיגטור מסחרי אינו ביכולת לייצר מלל, אלא ביכולת להכריע מה נכון לטעון, מתי, ואיזה מחיר לשלם עבור כל טענה. זו אחריות שאין לה תחליף - והיא רק הולכת ומתחדדת.
הדברים נכונים לא רק כלפי עורכי הדין, אלא מהווים 'תמונת מראה' ישירה גם לאופן שבו שופטים נדרשים לפעול בעידן הבינה המלאכותית. כשם שעורך דין אינו יכול להפקיד את שיקול דעתו בידי אלגוריתם, כך שופט אינו יכול להכריע בתיק על בסיס סיכומים מתווכים בלבד. ההכרעה השיפוטית נשענת על היכרות בלתי אמצעית עם העובדות, עם העדים ועם הניואנסים האנושיים שאינם ניתנים לאלגוריתמיזציה. שימוש בכלי בינה מלאכותית יכול לסייע בארגון החומר ובהפניית תשומת הלב, אך אסור לו להחליף את שיקול הדעת, את האחריות ואת המפגש הישיר עם התיק. אחרת, לא רק איכות ההכרעה תיפגע אלא גם אמון הציבור במערכת המשפט כולה.
ואחרי כל זאת, חשוב להבהיר: הביקורת על השלכות הבינה המלאכותית אינה קריאה להימנעות משימוש בה - להפך. בעידן הנוכחי, ליטיגטור או עורך דין שאינו יודע לעשות שימוש מושכל בכלי בינה מלאכותית עלול להישאר מאחור. ייתכן אף כי בעתיד הלא רחוק, היעדר שימוש בכלים כאלה, או היעדר בדיקה עצמית באמצעותם, ייתפס כסטייה מסטנדרט מקצועי סביר ואף כהתנהלות העולה לכדי עבירה אתית. ומכאן שהבינה המלאכותית אינה האיום; השימוש הבלתי מבוקר בה - כן.
מאת עו"ד אורלי טננבאום, משרד עורכי דין OT-LAW OFFICE
d&b – לדעת להחליט
