רומן שהתחיל בחדר הטיפולים הסתיים בוועדת המשמעת
רישיונה של פסיכולוגית נשלל לאחר שלא עצרה את הטיפול כשנוצר קשר רומנטי עם המטופלת, ולא שמרה על תקופת צינון. לראשונה ועדת המשמעת של משרד הבריאות פוסקת בתיק של יחסים עם מטופל לשעבר
מ' היא פסיכולוגית קלינית מוערכת מאזור הצפון, שמטפלת גם במסגרת קופת חולים וגם באופן פרטי. רישיונה נשלל לשנתיים בידי ועדת המשמעת של משרד הבריאות; עונש חמור שמסכן את פרנסתה ואף את עתידה במקצוע. שתי סיבות לכך: ראשית, אי־הפסקת טיפול ברגע שנוצר קשר רומנטי עם מטופלת; שנית, קיום קשר רומנטי־אינטימי עמה כשלושה חודשים לאחר סיום הטיפול, בניגוד לחוק המחייב תקופת צינון של שלוש שנים.
האירועים האלה גררו הרשעה משמעתית בחריגה מנורמות מקצועיות ואתיות של פריצת גבולות המרחב הטיפולי. המטופלת נ’ לא הגישה את התלונה, ובעדותה גם אמרה שהכל היה ברצון ובהסכמה. לכאורה נרקם כאן קשר בין שתי בגירות, “פשע ללא קורבן”, כפי שטוען עו”ד ערן קייזמן שהגיש בשמה של מ’ ערעור על שלילת הרישיון למחוזי בחיפה. וכאן מזומנת הפתעה: אף על פי שהסיפור נשמע ידוע, הוא הראשון מסוגו להגיע להליך משמעתי־משפטי.
“אין בישראל תקדים זהה של יחסי מין עם מטופלת לשעבר”, טען הקובל מטעם משרד הבריאות עו”ד יונתן ברג. שופטי ועדת המשמעת (עו”ד אפרת רוזנבלט, ד”ר יהונתן דבש וד”ר רוברט אפשטיין) כתבו בהכרעת דינם: “העובדה שאין בנמצא תקדים זהה אינה מונעת מן הוועדה להטיל התליה בפועל. הדין המשמעתי נדרש להתמודד גם עם מקרים חדשים ולהבהיר את גבולות המקצוע”.
על העובדות אין מחלוקת. מ’ המשיכה לטפל בנ’ כשמונה חודשים בזמן שהיא חשה רגשות רומנטיים כלפיה, שיכלו להשפיע מהותית על הטיפול. הטיפול החל ביוני 2020, ולאחר מספר חודשים ביטאה נ’ רגשות כלפי המטפלת מ’; דפוס מוכר בעולם הפסיכולוגיה כתהליך “העברה” שבו מטופל מעביר למטפל רגשות, ציפיות ודפוסי יחסים שחווה בעבר. תפקיד המטפל הוא לעבד את הרגשות האלה אל תוך הטיפול, אבל כאן הדברים התפתחו אחרת.
בתחילה שיקפה מ’ לנ’ שקשר ביניהן לא יתממש, ואף המליצה לה לעבור למטפל אחר. אלא שנ’ התנגדה ואז חל המפנה הדרמטי — רגשות רומנטיים התפתחו גם אצל הפסיכולוגית, שאותם היא שיקפה לנ’. במקום להפסיק מיידית את הטיפול היא המשיכה בו. בנוסף, במהלך הטיפול עזבה מ’ את בת זוגה.
את התלונה הגישה המדריכה הטיפולית והמנהלת של מ’ בקופת החולים למשרד הבריאות. ועדת המשמעת קבעה בהכרעת הדין: “מן העדויות עולה כי מערכת היחסים בין הנקבלת (הפסיכולוגית מ’) לבין נ’ נתפסת על ידן כקשר משמעותי, כן ובעל משקל רגשי ממשי. הוועדה אינה שמה עצמה שופטת של רגשות, של אהבה, או של בחירות אישיות במישור הפרטי. אולם דווקא משום שהקשר נולד על רקע קשר טיפולי, ובתוך מרחב שבו חלים כללים מקצועיים מחייבים, נדרשה הוועדה לבחון את הדברים לא מנקודת מבט אישית בלבד של המעורבות, אלא מנקודת המבט של חובות המקצוע, של גבולות הטיפול ושל האינטרס הציבורי”. כלומר ענישת מ’, לפי גזר הדין, מתחייבת מהפגיעה באמון הציבור בטיפול הפסיכולוגי. נחזור לזה.
התערבות של רגולציה משפטית ומשמעתית בכינון קשרים אינטימיים מתקיימת באזורים שמאופיינים ביחסי מרות, למשל במקומות עבודה, בין בוסים לכפופים להם; באקדמיה, ביחסי מרצים וסטודנטיות; בצבא, בין מפקדים לחיילות; וכך ביחסים שבין רופאים ופסיכולוגים לבין מטופלים. סביבת הטיפול הפסיכולוגי היא הנפיצה מכולן.
מ’ טענה אומנם שלא זיהתה אצל נ’ “משבר אקוטי”, אלא צעירה שמתלבטת באשר לדרכה המקצועית והאישית. ועדיין, הסכמה במסגרת טיפול לא יכולה להיחשב להסכמה חופשית במלוא מובן המילה. “גם אם לא יוכח נזק אישי קונקרטי, הפגיעה המרכזית היא באמון הציבור במקצוע הפסיכולוגיה ובגבולותיו”, טענו במשרד הבריאות. ועוד טענו שאם תתקבל טענת הפסיכולוגית מ’ — “בדקתי ולא היתה תלות” או “הקשר היה בהסכמה” — כל מטפל יוכל לחרוג מהאיסור ולטעון לנסיבות מיוחדות.
הסנגור של מ’ ביקש להימנע מהתליית הרישיון, וביקש חלופות כמו נזיפה, קנס או התליה על תנאי. הקובל דרש את התליית הרישיון לתקופה המרבית — חמש שנים. המידתיות, קשה להתנתק מהתחושה, חסרה כאן; אובדן המדרג בין חמור יותר לחמור פחות. נ’ טוענת ל”סטייה משמעותית ממדיניות ענישה”. הבעיה היא להוכיח “סטייה משמעותית” במקרה תקדימי כמו של מ’. כאשר ועדת המשמעת קובעת עונש שהוא פחות ממחצית המקסימום, קשה להעריך התערבות משמעותית מצד המחוזי. מצד שני, הלב יוצא לפסיכולוגית מ’, שאומנם הפרה את הכללים אבל הייתה הראשונה “להיתפס” ולשלם את המחיר הכבד, אף שהבשיל כאן קשר אמיתי, גם אם בנסיבות פסולות ואסורות.
