27 עצמות, מקלדת אחת ומה שביניהן: האנטומיה של לשון הרע
עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע עֲצָמוֹת,
שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה שְׁרִירִים,
כִּשְׁנֵי אֲלָפִים תָּאֵי עֶצֶב
בְּכָל כָּרִית שֶׁל חָמֵשׁ אֶצְבְּעוֹתֵינוּ.
דַּי בָּזֶה בְּהֶחְלֵט
כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת "מַיִן קַמְפְּף"
אוֹ אֶת "פּוּ הַדֹּב".
ויסלבה שימבורסקה, בשירה הקצר "כף היד", מזכירה לנו אמת ביולוגית פשוטה: היד שלנו היא מכונה מופלאה של עצמות, שרירים ועצבים. הניגודיות שהיא יוצרת היא מופתית. היא מתחילה בפירוט אנטומי קר וניטרלי, ומסיימת בבחירה האנושית: אותם כלים ביולוגיים בדיוק יכולים לשמש ליצירת חסד ותמימות ("פו הדוב") או לניסוחו של הרוע המוחלט ("מיין קאמפף"). היד עצמה היא ניטרלית; היא פוטנציאל גולמי הממתין להכרעה האנושית.
בחדר הגישור של תביעות לשון הרע, המילים שנאמרו או נכתבו, הן עקבותיהן של אותן 27 עצמות. אך מאחורי הנייר מסתתר כאב עמוק, כזה שנובע מהתנגשות חזיתית בין שני קיומים אנושיים.
הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר טבע את האמירה כי "הקיום קודם למהות". כלומר, האדם קודם כל קיים, מופיע בעולם ורק לאחר מכן הוא מגדיר את עצמו דרך פעולותיו ובחירותיו. איננו נולדים עם "גורל" או "טבע" קבוע מראש; אנחנו מה שאנחנו בוחרים לעשות.
בתביעות לשון הרע, הכאב הגדול נובע לרוב מכך שצד אחד ניסה "להקדים מהות לקיום" עבור האחר. המפרסם לקח אדם חי, מורכב ומשתנה, וניסה לצמצם אותו לתוך הגדרה אחת, קבועה וסטטית – "מהות" של נוכל, בוגד או אדם חסר ערך. הכאב כאן חורג מפגיעה באגו או נזק כלכלי; זהו כאב של "מחיקת קיום". האדם המוכפש מרגיש שנטלו ממנו את החופש הבסיסי ביותר: הזכות להגדיר את עצמו.
הליך הגישור מאפשר לצדדים להתבונן אחד בשני כביטוי של בחירה בתוך רגע של מצוקה או סערה. לעיתים קרובות, הכותב פועל מתוך תחושת פגיעה משלו, הזדהות אידיאולוגית עמוקה או רצון עז להישמע. אך לפי סארטר, החופש לבחור מגיע עם מחיר בלתי נמנע: אחריות.
בחדר הגישור, אנו מחפשים את ההכרה באחריות הזו ובכך שהרבה פעמים בתוך הסכסוך, שני הצדדים נכלאו בתוך ה"מהות" שנוצרה להם: האחד כ"נפגע" והשני כ"פוגע".
תפקיד המגשר בתיקי לשון הרע הוא לאפשר לצדדים לחזור אל ה"קיום" – אל המרחב שנמצא מעבר למילים שנכתבו. ניהול הליך הגישור בצורה אינסטרומנטלית ועניינית מסייע לצדדים לצאת מהמלכודת הרגשית. איננו משקפים לפוגע את "רשעותו", גם או אם הייתה כזו, אלא את השלכות בחירותיו – הכלכליות והאנושיות כאחד. אנו עוזרים לו להבין שבאותה יד שפגעה, הוא יכול כעת לבחור לתקן. בסופו של יום, איננו נמדדים לפי המבנה האנטומי של ידינו, אלא לפי האופן שבו בחרנו להשתמש בהן כדי לחתום על הסכם, ללחוץ יד, ולגעת מחדש באנושיותו של האחר.
מאת: מיכל ליפשיץ – מגשרת
