החדשנות בשמיים, הפועלים נופלים: איך טכנולוגיה יכולה לעצור את תאונות הבנייה?
בישראל נהרגים מדי שנה עשרות פועלי בניין - כפול מהממוצע באירופה. המחיר אינו רק אנושי אלא גם כלכלי, עם הפסדים של מיליארדים ועיכוב בפרויקטים. בעולם כבר הוטמעו טכנולוגיות מצילות חיים, אך כאן נותרנו מאחור בגלל היעדר נחישות ורגולציה. רק פיקוח אפקטיבי בשילוב כלים טכנולוגים מתקדמים ישימו סוף למכת המדינה
ענף הבנייה בישראל הוא מהחשובים במשק, והמאזן השנתי שלו אינו כולל רק דירות חדשות אלא גם עשרות קורבנות אדם. בשנת 2024 נהרגו בישראל 69 עובדים, 37 מהם באתרי בנייה - למעלה ממחצית מכלל ההרוגים בתאונות עבודה. במחצית הראשונה של 2025 כבר נספרו 36 הרוגים, ו־60% מהם שוב בענף הבניין - שיעור תמותה גבוה פי שניים מהממוצע באיחוד האירופי. מאחורי המספרים היבשים עומדות משפחות שקרסו באחת, וחברה שלמה שמתרגלת למוות כאילו היה חלק אינטגרלי ממחיר הדיור.
פועל בניין יוצא לעבודתו מדי בוקר מבלי לדעת אם ישוב לביתו בשלום. הנתונים המטרידים הללו הופכים את הענף למסוכן ביותר במשק, עם כשלים בטיחותיים ומערכתיים בהיקפים חסרי תקדים בהשוואה לעולם המערבי. מוות באתרי בנייה הפך למחיר נלווה של הפיתוח, והפרדוקס למציאות העגומה הזו הוא: ישראל משקיעה הון בפיתוח טכנולוגיות, עילית אך בחיי עובדיה – היא נותרת מאחור.
מעבר למחיר האנושי הכבד, תופעה זו גובה גם מחיר כלכלי משמעותי. ההערכות הן כי תאונות העבודה גורמות למשק הפסדים של מעל חמישה מיליארד שקלים בשנה, שכוללים אובדן ימי עבודה, תביעות משפטיות, קצבאות ופגיעה ישירה בפריון.
בנוסף, הדבר גורר עיכובים בלוחות זמנים של פרויקטים מהבנייה הפרטית ועד לתשתיות לאומיות. מדינה שאינה מגינה על עובדים משדרת מסר של זילות בחיי אדם, וההתעקשות של אי אימוץ נורמות תקינות היא מסר שמחלחל גם לענפים אחרים. קל לנו אולי להתעלם משום שרבים מההרוגים הם פועלים זרים, אך בפועל כולנו משלמים את המחיר.
תופעה זו איננה גזירת גורל. בעולם כבר מוכיחים כי שימוש נכון בטכנולוגיות מתקדמות מציל חיים, והפתרונות פורצי הדרך בתחום הם רבים ומגוונים. בגרמניה וביפן למשל, נעשה שימוש בקסדות חכמות עם חיישני מיקום המתריעות כאשר עובד מתקרב לקצה משטח גבוה או למתחם מסוכן. בארצות הברית מיושמות מערכות לבישות ("wearables") לניטור דופק, טמפרטורה ורמת עייפות, שמתריעות בזמן אמת ומונעות התמוטטות של הפועל. בנוסף, ישנן מצלמות מבוססות בינה מלאכותית שפזורות באתר ותפקידן לזהות פועל ללא קסדה או רתמה; מערכות חיישנים שמנטרות עומסי משקל חריגים; פלטפורמות דיגיטליות שמאפשרות למנהלי עבודה לתעד וקבל התראות בזמן אמת לנייד, ועוד. בנוסף, נעשה שימוש במנופים מתקדמים, ברחפנים שמבצעים סריקות לאיתור סדקים וליקויים בפיגומים עוד בטרם יהפכו לאסון. במילים אחרות: הטכנולוגיות והיכולות כבר קיימות, חלקן אף פותחו כאן, אך הן פוסחות על ענף הבנייה הישראלי. הסיבה לכך פשוטה: היעדר רגולציה מחייבת מצד המדינה, וקבלנים שמעדיפים לא להשקיע במה שנתפש בעיניהם כ"מיותר" ויקר.
כדי לעשות שינוי אמיתי יש לנקוט בצעדים נחרצים. על הממשלה לקבוע חקיקה מחייבת ולהעניק למשרדי הכלכלה והבינוי סמכויות פיקוח ואכיפה נרחבות, כך שלא יוותר אתר בנייה ללא ביקורת סדירה. יש להקים רשות לאומית לבטיחות בעבודה כגוף מתכלל עם אחריות מלאה על תקינה, פיקוח ואכיפה, בדומה למודלים הקיימים בבריטניה ובצרפת. במקביל, יש לחוקק יעד ברור ומדוד: עד 2027 כל אתר בנייה בישראל יחויב להטמיע מערכות טכנולוגיות חכמות: מצלמות AI, חיישנים, רחפנים ויישומים לניהול דיגיטלי - כתנאי להמשך פעילות. בטווח המיידי ניתן לחייב כל אתר חדש בהתקנת קסדות ורתמות חכמות כתנאי להיתר. יש להטיל סנקציות כלכליות משמעותיות על קבלנים עם תאונות חוזרות, עד כדי שלילת רישיון.
צעדים אלה אינם רק הכרח מוסרי אלא גם ישתלמו כלכלית בטווח בינוני וארוך: עלות מערכת AI באתר בינוני היא מאות אלפי שקלים, בעוד עלות תאונה קטלנית מגיעה למיליוני שקלים - בתביעות, קצבאות ואובדן פריון. זהו מודל מנצח שבו כולם מרוויחים: העובדים שומרים על חייהם, הקבלנים מצמצמים סיכונים, המדינה חוסכת מיליארדים, ובסופו של דבר כולם יוצאים נשכרים – הן במחיר והן ברמת האמון. אסור לנו להתרגל למוות מיותר. מדינה שרואה בעצמה מעצמת חדשנות ואומת סטארט-אפ, אך כזו שלא מסוגלת להבטיח תנאי עבודה בטוחים וממשיכה להקריב את עובדיה - נכשלת מוסרית וערכית. הפתרונות קיימים, האחריות אצל מקבלי ההחלטות. כל דחייה משמעה עוד חיים שייגדעו.
הבנייה היא אחד ממנועי הצמיחה של ישראל, אבל כל עוד לא נחיל עליה את אותו סטנדרט טכנולוגי ורגולטורי שאנו מחילים בענפים אחרים - נמשיך לשלם בחיי אדם. הגיע הזמן להמיר את הבטיחות באתרי הבנייה ממס שפתיים למדיניות לאומית מחייבת, שמבוססת על טכנולוגיה, אכיפה ותרבות של אחריות. בטיחות איננה תקורה שניתן לקצץ בה, תשומה שניתן לדחות, ולא פחת שניתן לגלגל על העובדים. היא תנאי יסוד לעצור את מכת המדינה של תאונות הבניין וקרקע יציבה שעליה שוק הדיור יוכל לשגשג.
ניצב בדימוס בועז גלעד הוא בכיר לשעבר בשב"כ ובמשטרה, מנכ"ל חברת S.T–Impact וחוקר במכון לחקר הביטחון האישי והחוסן הקהילתי במכללה האקדמית גליל מערבי
