דעה
הכאוס בעורף אינו תקלה אלא מטרה רצויה. אזרח מבוהל לא פנוי למאבק בשלטון
פינוי כושל? גנים משותקים? מיגון חסר? הכאוס בעורף אינו תקלה אלא מטרה. הממשלה מעבירה אחריות לאזרחיה, כי מי שמתקשה לשרוד אינו פנוי למאבק בשלטון. ב־7 באוקטובר נתניהו הבין שמלחמה היא יתרון פוליטי, ולכן היא תימשך לעד. רק כשנבין את זה, יהיה לנו אומץ להיאבק למען סיומה
בנימין נתניהו ושרי ממשלתו הורו ב־28 בפברואר לפתוח במתקפה יזומה על איראן, ובכל זאת הגיעו אליה מופתעים לחלוטין. אחרי חודשים ארוכים של הכנה צבאית, איסוף מודיעין מדוקדק, תיאום עמוק עם האמריקאים והכשרת לבבות הציבור למלחמה, לא רק חמינאי הופתע ממנה, אלא גם ישראל כ”ץ ויואב קיש ומירי רגב ובצלאל סמוטריץ' וחיים כץ. אחרת איך אפשר להסביר את הכאוס והכישלון התפקודי שישראל נקלעה אליהם גם בפעם הזו - המלחמה הרביעית שהיא מנהלת מאז 7 באוקטובר, שנפתחה בעיתוי המדויק שבחרו מנהיגיה?
אם לא הופתעו, איך אפשר להסביר את זה שגם במלחמה הזו מערכת החינוך קרסה מיד עם הטיל הראשון, ואלטרנטיבת הלימוד מרחוק לא תפקדה ובוודאי לא סיפקה מענה חינוכי אמיתי חרף הניסיון הארוך שאמור היה להירכש בשנות הקורונה ובחודשים שאחרי טבח 7 באוקטובר?
איך אפשר להסביר את העובדה שבתי החולים, שכבר שנים ארוכות ידוע הצורך הקריטי למגן אותם, הגיעו גם למערכה הזו כשיותר ממחצית ממיטות האשפוז אינן ממוגנות, כ־40% מחדרי הניתוח חשופים לפגיעת טילים, וכ־75% ממיטות האשפוז בבתי החולים הפסיכיאטריים והגריאטריים, שמאכלסות חסרי ישע ומתמודדי נפש, אינן ממוגנות ולכן נאלצים לשחרר רבים לגורלם?
אם לא הופתעו, איך אפשר להסביר את זה שחודש לתוך המלחמה, ואחרי ניסיון שנצבר באירועים קודמים של מלחמות ומגיפות, עדיין לא פורסם מתווה פיצויים לעסקים שנפגעו בגלל המלחמה, ולא ייחקק כזה עד אחרי פסח? איזו סיבה יש לכך שהצדדים — האוצר, המעסיקים, העובדים — יתקוטטו שוב על חל"ת וימי חופש ושיפוי ושיעורי ירידה בפעילות, במקום שמתווה כללי מוסכם לכל אלה כבר יהיה חקוק ואולי אפילו פעיל?
איך אפשר להסביר שאחרי עוצר הטיסות וכליאת הישראלים הכפויה והתקדימית במלחמת איראן הקודמת, גם בפעם הזו הם אינם יכולים לטוס לחו"ל במשך שבועות ארוכים? איזו סיבה יש לכך שישראל אינה ערוכה עם שדות תעופה אלטרנטיביים, מיגון משופר של הקיימים, נוהל חילוץ מוסכם, תעריפים שפויים והסכמים ממשלתיים עם מצרים וירדן שיסדירו וינרמלו טיסות יוצאות ונכנסות?
אם לא הופתעו, איך אפשר להסביר שגם בפעם הזו נכים ותשושים ומוגבלים לא פונו מבעוד מועד למקומות מחסה, ורבים מהם נדרשים לעלות ולרדת באמצע הלילה למקלטים, בהנחה שיש כאלה? שמשפחות עם ילדים לנות ימים ארוכים באוהלים בחניונים תת־קרקעיים? שתושבי הצפון, שהיה ברור שיחטפו היטב גם בפעם הזו, לא פונו ואף לא מוגנו כראוי — וכבונוס הפיצוי שניתן להם נחתך בחצי, והם התבקשו להישאר מטווחים ביישוביהם ולהפגין חוסן?
איך אפשר להסביר שישראל נכנסה למלחמה הזו 7 חודשים אחרי הקודמת, בלי שהתחיל שיקום ממשי של אף מבנה כמעט מאלה שנהרסו במלחמה הקודמת? שאפילו בבניין המרכזי שנפגע בסורוקה, בית החולים המרכזי של אזור הדרום המטווח, טרם התחילה בנייה מחדש, למעט שיפוץ חלקי של אזורים ששרדו?
האמת היא שהפתעה אינה הסבר לתפקוד הלקוי באזרחים. חידלון תפקודי אפשר היה לייחס לתדהמה המשתקת ב־7 באוקטובר, אז ההתפרקות הממשלתית אפילו לוותה בהודאה מסוימת באשמה ובמידה מתונה של הכאה על חטא.
החידלון הנוכחי בעורף אינו נובע מהפתעה, משום שכלל לא מדובר בחידלון. לא מדובר בחוסר אונים או היעדר כישורים, אלא בכישלון מוסדר. מנוהל. כישלון שהוא תוצאה רצויה מבחינת ההנהגה הנוכחית. בוודאי תוצאה נוחה לה.
הכאוס שנוצר מעביר אל האזרח את האחריות. הממשלה יזמה מלחמה, אבל האזרח הוא שצריך להתמודד עם השלכותיה כדי לשרוד. הוא שנדרש לאתר מקלט קרוב, לשכור דירה עם ממ"ד, למצוא פתרון להורים שמתקשים לתפקד, להעסיק את הילדים נטולי המסגרת, להבטיח שהפרנסה לא תיפגע יותר מדי כי העסק לא עובד או כי המעביד צמצם שעות, לסדר פתרון לבן שעל הרצף והמעון שלו נסגר, לאלתר במחיר מופקע מקום על טיסה לארצות הברית כדי להרגיע משקיעים מודאגים, להתחנן לשחרור סחורה מהנמל, בהנחה שהאונייה הגיעה. אינספור מטלות הישרדות שמציפות ותובעות כל פיסה של קשב ויכולות — וזה עוד לפני החרדה הקיומית מפני הטילים שמשוגרים לכאן כבר יותר מחודש ללא הפוגה (אחרי שהובטח לנו שאינם עוד), או הדאגה לבן שעלה ללבנון (אחרי שהובטח שלא תרעש עוד).
נתניהו הבין שהמלחמה היא יתרון פוליטי. בעיקר בישראל, שבה כולם מתגייסים ומתאחדים ונרתמים ומסכימים שאין מקום לביקורת תחת אש. כך המלחמה הפכה ליעד בפני עצמו
האחריות שמושלכת אל האזרחים תובעת מהם כמויות עצומות של זמן וקשב, ומסיטה את תשומת הלב שלהם. הכאוס יוצר מסך עשן שמאחוריו הממשלה משיגה בקלות רבה הרבה יותר את מטרת העל שלה: הישרדות פוליטית. כשהקשב הציבורי חסר, כשהאזרחים מתקשים להחזיק מעמד, היא יכולה להזרים כספים לתומכיה החרדים, לנרמל זוועות אלימות והרג של פלסטינים, לאשר תקציב עם גירעונות מסוכנים, להחליש את הפיקוד הצבאי והמשטרתי, לבנות תשתית להתיישבות מחודשת בעזה, להסיט את הגבולות של הקלות המס לתוך הקו הירוק, לפצל את היועמ"שית. רק תגידו. כל שותף פוליטי מקבל בדיוק את מה שביקש. מי מסוגל להגיד עכשיו משהו נגד?
אין פה חידלון של עשייה, כי דברים שחשובים לממשלה ממשיכים לתפקד לעילא גם תחת אש וניהול מלחמה: מוקמות מחלקות חדשות במשטרה למעקב אחר מחאות אזרחיות ברשתות, ומוקנות סמכויות חדשות לבתי הדין הרבנים, ונאכפים בקפידה איסורי התקהלות בהפגנות אנטי־ממשלתיות, וממונית מועצה חדשה ופוליטית לרשות השנייה לפיקוח על התקשורת, ומועברים במחטף לילי עוד 800 מיליון שקל לחרדים, בתרגיל מתוחכם שנהגה מראש ובוצע ללא דופי. כל אלה מתפקדים מצוין, דופקים כמו שעון, עד כדי כך שזאב אלקין, השר שאחראי לשיקום הצפון המופגז והדרום הנטוש, מוצא זמן בבוקר לצייץ בגאווה על התרגיל שהכשיל את האופוזיציה וגרם לה להצביע בעד העברות מאות מיליונים לחרדים. אפשר רק לחשוב כמה טוב היה אילו אלקין היה מפגין אותן התלהבות ויצירתיות כדי לטפל באזרחים המופגזים שתחת אחריותו.
רק שלשום נחתה במייל שלי הודעה חגיגית, שלפיה הקרן הפילנתרופית צליר ומפעל הפיס יקצו משאבים ויפנו לבתי מלון ממוגנים עוד 300 קשישים ואנשים עם מוגבלות המתגוררים ביישובי קו העימות. זה ראוי לכל מחמאה, אבל היה מתבקש שהממשלה תעשה את זה הרבה קודם, לא? למה חודש לתוך המלחמה עוד צריך למצוא כיסים אזרחיים עמוקים כדי לספק הגנה בסיסית למי שאינם יכולים לחלץ את עצמם? למה אלקין ונתניהו לא יכלו לצייץ בבוקר איך השתמשו ב"תרגיל" נגד האופוזיציה כדי לנתב כספים מחוץ לתקציב ולפתור מצוקה אמיתית בצפון?
ביטחון, חינוך, בריאות, חופש תנועה, יכולת להתפרנס, אמפתיה. כל אלה — לא רק קלע דוד וחץ 3 — הם חלק מההסכם הבסיסי ביותר בין המדינה לאזרחיה. והיא מפרה אותו ללא היסוס.
חוסן אמיתי זה לדרוש את סיום המלחמה
זה קורה כי מאז 7 באוקטובר, המלחמה הפכה ליתרון פוליטי. נתניהו ייצב אז מחדש את הכלונסאות שעליהן ניצבה ממשלתו, ומאותו רגע המנהיג שחמק עד אז מכל עימות צבאי הבין את היתרון שטמון בו. בעיקר במדינה כמו ישראל, שבה כולם מתגייסים ומתאחדים ונרתמים ומסכימים שגם הפעם ממש ממש אין ברירה. ובטח אין מקום לביקורת.
נתניהו מוכר לעמו "ניצחון מוחלט", למרות שהוא יודע שכזה לא יכול להיות מושג. והוא דורש "ביחד ננצח" למרות שהוא חותר בעוז תחת ה"ביחד", כדי להבטיח שגם הוא לא יושג לעולם (שלמה טייטלבאום מנסח היטב בטורו הסמוך את יתרונותיה הפוליטיים של המלחמה). כך הפכה המלחמה ליעד בפני עצמו. יתרון יקר מפז שיש להחזיקו בחיים (אם להשתמש בהגדרה מקאברית).
מלחמה כבר אינה אמצעי כואב אחרון, בלית ברירה, להשגת ביטחון (או שלום, רחמנא לצלן). מלחמה, בעצימות מסוימת, היא התכלית. דווקא נזקיה האזרחיים הם שמבטיחים את הישרדות השלטון, וחוזר חלילה. אין שום סיבה בעולם שנתניהו יפסיק אותה ויחזור ליומיום התובעני והמאיים, כפי שלא היה מפסיק את המערכה בעזה עד היום אלמלא דונלד טראמפ. חזון ספרטה מתגשם מהר מכפי שמישהו היה מסוגל לנחש, לשמחתו של האיש שחזה אותו. ומי שמצפה שהשלטון ידאג בעצמו שהמלחמה תשקוט בזמן הנראה לעין, צפוי להתבדות.
ככל שנקדים להבין את זה, כך יהיה לנו האומץ להיאבק למען סיום המלחמה. שנתיים וחצי של מערכה רציפה, שסופה לא נראה לעין, אינן גזירת גורל. הן בחירה של השלטון, שאינו מוצא דרך אחרת להרחיק מעצמו התנגדות. לא במקרה הוא מבטיח עוד מהדבר הזה — בלבנון, בעזה, בסוריה, בעיראק — כאילו מדובר בצ'ופר משמח של הפחתת מס הכנסה, ולא באיום שחיינו רק ילכו וייעשו בלתי נסבלים. כאילו אין דרך אחרת. כאילו כבר שכחנו שפעם, לא ממש מזמן, היינו אזרחים במדינה מתוקנת, חפצת חיים ונורמליות, שהנהגתה ביקשה באמת להיטיב עם נתיניה.
אומץ לדרוש את סיום המלחמה, זה החוסן האמיתי שנדרש מאיתנו להפגין. אומץ, וראייה מפוכחת, ותקווה לעתיד טוב יותר ודרישה לנורמליות — בינינו ובאזורנו. אל תאמינו למי שיאמר לכם שמדובר בחולשה, ושאי אפשר. זה הבסיס שעליו נבנתה מדינת ישראל וממנו שאבה את העוצמה שמאפשרת לה לשרוד אפילו כעת. זה הכוח.
