עשרות אלפי ישראלים תלויים באוויר, ורגב מעדיפה לחכות לפסיקת הרבנים על טיסות בשבת
תוכנית החילוץ שהוכנה שנים מראש יושמה רק אחרי שבוע, והחלטה שנויה במחלוקת מונעת מישראלים לעלות על טיסות החזרה הריקות. בעוד כ-150 אלף אזרחים עדיין ללא כרטיס חזרה, שרת התחבורה מעדיפה להמתין לפסיקה רבנית על טיסות בשבת מחשש למשבר קואליציוני
עם תחילת מבצע "עם כלביא" כלל חברות האוטובוסים הורידו את הפעילות ב־85%, הרכבת עבדה בשלושה מסלולי חירום והרכבות הקלות בגוש דן וירושלים עצרו פעילות באופן מלא. רק בתחילת השבוע החלה חזרה הדרגתית של התחבורה הציבורית לעבודה, אך במתכונת חירום מצומצמת בלבד. גם המידע שזרם היה מצומצם, אפליקציות תכנון נסיעה ואתרי חברות האוטובוס לא היו מעודכנים בכל המידע, עובדים חיוניים נאלצו להתארגן בנסיעות משותפות, וביטוח לאומי הוצף בפניות של קשישים ובעלי צרכים מיוחדים שהמטפלים שלהם לא מצליחים להגיע אליהם. הסיבה היחידה שמראות 8 באוקטובר, של מילואימניקים עוצרים טרמפים, נמנעו מאיתנו, היא שאת המלחמה הזאת אנחנו מנהלים באוויר. אך מה יהיה על החיים שעל הקרקע?
במקביל גם המרחב האווירי נסגר, ובעוד אלפי ישראלים נכנסו ויצאו מישראל דרך יוזמות פרטיות, כמו טיסות ממדינות סמוכות או הפלגות בים, משרד התחבורה עדיין עסק בגיבוש תוכנית לתרחיש שהיה ידוע לו מראש. פעם אחרי פעם חזרה שרת התחבורה מירי רגב, על המנטרה "הכל לפי התוכנית", אבל התוכנית הזאת ישבה במגירת משרד התחבורה כבר כמה שנים. חברות התעופה תרגלו את תרחיש פינוי נתב"ג הרבה לפני מלחמת "חרבות ברזל". רשות שדות התעופה ידעה שהיום הזה קרוב מתמיד, אז מדוע לקח כמעט שבוע להוציא את התוכנית המהוללת לפועל? וחמור מכך — מדוע אחרי שבוע עדיין קרוב ל־150 אלף ישראלים לא מחזיקים בכרטיס עם תאריך ויעד לחזרה לארץ?
לשלל העוולות האלו מצטרפת גם ההחלטה החריגה והשנויה במחלוקת למנוע עלייה על טיסות החילוץ כשהן עוזבות את הארץ. בשנים האחרונות חוותה מדינת ישראל שלל משברים בינלאומיים ומקומיים: הקורונה על שלל גליה, מלחמת רוסיה־אוקראינה וכמובן מבצעים צבאיים ומלחמה אחת נצחית. מעולם השמים לא נסגרו באופן הרמטי, ומעולם מדינת ישראל לא מנעה מאזרחים, ישראלים וזרים, לעזוב את גבולותיה באמצעות מטוסים שממילא ממריאים מנתב"ג. זה כולל טיסות לסין בשיא הקורונה וטיסות לאומן בשיא המלחמה באוקראינה. מדוע דווקא הפעם — כשאין שום חשש מהדבקה, שום צורך לגיוס המוני של מילואימניקים, כשממילא טיסות החילוץ שממריאות ריקות עולות לחברות התעופה ביוקר (עלות שתתגלגל לצרכן) — רגב מקבלת החלטה שחוקיותה מוטלת בספק, על דעת עצמה?
תוכנית החילוץ היתה צריכה ויכלה להתנהל באופן מסודר יותר, עם רשימות שמיות ידועות מראש, עם יותר טיסות (בהתאם לבקשה של חברות התעופה), ובשילוב של כמות גדולה של הפלגות מהים. כפי שהכין את חברות התעופה, משרד התחבורה יכול היה להכין גם את חברות השיט ולתאם גם מולן תוכניות חילוץ רחבות. בזמן שספינה יכולה להביא קרוב ל־2,000 נוסעים, מטוסים מכילים רק כ־200 נוסעים בממוצע, וגם נוחתים בנתב"ג — מיקום רגיש שמקבל מקום של כבוד במלחמה הפסיכולוגית בין ישראל לאיראן.
תוכנית החילוץ צריכה להיצמד ללוח זמנים צפוף יותר. היא היתה צריכה להתחיל ביום הראשון של המבצע ולא לעצור עד שאחרון הישראלים חוזר הביתה. במקום זה, אל על צפויה לעצור טיסות בשבת כי השרה רגב לא רוצה לקחת על עצמה משבר קואליציוני, ובחרה לבקש רשות מהרב הראשי הספרדי, הרב דוד יוסף, שפסק כי לא מדובר בפיקוח נפש. זאת בניגוד לעמדת המטה למלחמה בטרור, שהתריע כי האזורים שבהם התקבצו ישראלים לקראת טיסות החילוץ עלולים לשמש מטרות לארגוני טרור.
אם המדינה ממילא משתעשעת בחוקי היסוד ובזכותו של כל אדם לחופש תנועה, מדוע היא לא מפעילה את הזכות להלאים כלי תחבורה במסגרת עת חירום? הצבא עושה זאת עם משאיות וכלי הובלה של חברות פרטיות במידת הצורך — משרד התחבורה יכול היה לעשות זאת עם כלי שיט גדולים.
אבל במבחן המציאות הוא לא באמת היה צריך. כלל החברות שקיבלו פנייה נענו בשמחה, בין היתר בשל האפשרות לגבות מחירים גבוהים בנסיבות החריגות. אל על לא תהסס לטוס בשבת אם השרה רגב רק תאפשר לה — כל מה שהיא צריכה זה הוראות, שמות ונתונים. דאטה ואישורים שמשרד התחבורה יכול להשיג בהינד עפעף — אילולא עיני קברניטיו היו נשואות למקומות אחרים.
