המשבר העמוק בחוסן הנפשי הלאומי דורש יותר מפלייליסט מדיטציה
האירועים מאז אוקטובר 2023 חשפו את מה שהיה ידוע: מערך בריאות הנפש בישראל לא היה ערוך, הוא לא עומד בעומס הקיים, ומבוסס על מודל תפעולי שאינו סקיילבילי. המתנה של חודשים לתור, עלויות פרטיות גבוהות והמחסור האקוטי בכוח אדם ובאנשי מקצוע יצרו ואקום. כעת, שאנו עומדים למול דור שלם המתמודד עם טראומה, חרדה, דיכאון וגלי התאבדויות, ללא מעטפת נגישה, המצב נראה עגום מתמיד.
אל הוואקום שנוצר נכנסו שני סוגי פתרונות: המערכת הציבורית עצמה, שכאמור, מוגבלת ביכולתה להיות פרואקטיבית, והדור הראשון של ה-Digital Wellness, הכולל אפליקציות מיינדפולנס ומדיטציה. פתרונות אלו עשו שירות נפלא בכך שהנגישו לראשונה כלים חשובים להרגעה עצמית לקהל הרחב. הבעיה אינה ביעילותם, אלא בכך שמודל זה הגיע לתקרת הזכוכית שלו. הוא מציע פתרון אוניברסלי, בסגנון "10 דקות של נשימות", בזמן שהמציאות דורשת כלים משמעותיים יותר, המותאמים להתמודדות עם עומס נפשי קיצוני.
מעבר למדיטציה ונשימות הנחשבים ליעילים, קיימים כלים נוספים מתחום התרפיה הקוגניטיבית-התנהגותית המונגשים באפליקציות, אך אלה דורשים מעורבות אקטיבית מצד המשתמש, דבר שלעיתים מרחיק את המשתמש משימוש. בנוסף, אפליקציות אלה הן גנריות ופונות לכלל המשתמשים וסובלות מכשל הוא עסקי ותפיסתי. רובן פועלות על מודל עסקי של ספריית תוכן ולא על מודל מותאם אישית לפיזיולוגיה של המשתמש באופן מבוסס מחקרית.
מדד ההצלחה המרכזי שלהן הוא המעורבות, כלומר כמה דקות המשתמש האזין, ולא מידת השיפור הבודקת האם מערכת העצבים שלו באמת נרגעה. השוק הוצף בספריות תוכן כי זה מודל קל לשכפול, אבל הוא מפספס את השורש הפיזיולוגי של הבעיה ומעביר את נטל ההוכחה וההתמדה אל המשתמש. הכשל הכפול הזה, של מערכת הבריאות הציבורית ושל הדור הראשון של אפליקציות Wellness 1.0, מייצר הזדמנות לדור הבא של הפתרונות, המבוסס על שתי מגמות טכנולוגיות עמוקות.
מגמה ראשונה: מ"איך אתה מרגיש?" ל"מה הגוף שלך אומר?"
במקום לשאול את המשתמש "דרג את רמת החרדה שלך מ-1 עד 5"- מדד חסר ערך קליני אמיתי, הטכנולוגיה לומדת לזהות את מצבו הפיזיולוגי באופן אוטומטי. בגישה הזאת, הסמארטפון והשעון החכם הופכים לכלי אבחון פרואקטיביים של ביומרקרים דיגיטליים, ממדידת קצב הלב (HRV) ויכולת ההרדמות. הגבול הבא והמרתק בתחום הוא ניתוח הקול עם Voice AI. בקול האנושי קיים מידע עצום הנוגע למערכת העצבים האוטונומית וניתוח מאפיינים אקוסטיים של הרעד הזעיר בקול, מאפשר ל-AI לזהות בזמן אמת ובאופן אובייקטיבי רמות של מתח למול רגיעה.
מגמה שנייה: מפתרון קוגניטיבי להתערבות פיזיולוגית
רוב פתרונות ה-Wellness הקיימים הם קוגניטיביים, הם מבקשים מאיתנו לחשוב אחרת או להתרכז בנשימה וזהו כשל תכנוני בסיסי. תעשיית הטק אוהבת פתרונות קוגניטיביים מובנים וקלים להמרה לאפליקציה. אבל במצב לחץ נפשי קיצוני, הגישה הקוגניטיבית לרוב לא יעילה כי הגוף נכנס למצב השרדות. אנו מבקשים מאנשים שהגוף שלהם נחטף פיזיולוגית על ידי אדרנלין, לחשוב את דרכם החוצה ממצב שאינו נשלט על ידי מחשבה רציונלית.
לכן, הדור הבא של ההתערבויות מבין זאת, ועובר ישירות לגישה פיזיולוגית או סומטית. במקום לדבר אל המוח, הפתרונות החדשים מדברים ישירות אל הגוף ואל מערכת העצבים. מדובר בכלים המשתמשים בגירויים סנסוריים כדי לווסת את המערכת. דוגמא לכך כוללת שימוש בתדרים ספציפיים כגון בוויברציות בתדר נמוך כדי להמריץ את עצב הוואגוס, המשמש כמתג הראשי של הגוף למעבר מלחץ לרגיעה.
מי יספק את קו ההגנה הראשון?
השילוב של שתי המגמות הללו יוצר את הדור הבא של מערכות אדפטיביות סגורות. הסטנדרט החדש בשוק לא יהיה גודל ספריית התוכן, אלא היכולת להוכיח יעילות, ברמה המחקרית ובמציאות. הטלפון יזהה באופן פסיבי (דרך הקול) שאנו בלחץ, ויציע אוטומטית התערבות סנסורית קצרה ומותאמת אישית (כמו האזנה לצלילים בתדרים מסוימים). מיד לאחר מכן, הוא ימדוד שוב את הביומרקרים כדי לוודא שההתערבות אכן עבדה.
עבור מדינה כמו ישראל, המתמודדת עם אתגר חוסן לאומי ארוך, זו לא מותרות, זוהי תשתית קריטית. הפתרונות הללו אינם מהווים תחליף למטפל במקרים הקליניים, אלא קו ההגנה הראשון, המיידי וזמין ללא מגבלת כמות משתמשים, עבור מיליוני אזרחים שצריכים לנהל עומס יומיומי. העתיד של ה-Wellness אינו עוד ספריית תוכן גנרית, אלא כלי פיזיולוגי אדפטיבי, מבוסס נתונים ומותאם אישית, שהשוק, וחשוב מכך, המשתמשים, דורשים.
ד"ר מוטי רטמנסקי הוא שותף-מייסד וסמנכ"ל רפואי ב-TuneMe
