דעה
על ההבדל בין הקיבוצניק למתנחל, בין שמריז לארליך
אלון שמריז נחטף, נמלט מהשבי בגבורה ונהרג מאש כוחותינו, אך לא הוכר כחלל צה"ל. ההשוואה למקרה של זאב (ז'אבו) ארליך מציבה במוקד את השאלה האם ההכרעה הייתה רק משפטית - או גם ערכית
בג"ץ דחה היום את עתירתם של אבי ודקלה שמריז, הוריו של אלון שמריז, שהוגשה באמצעות עו"ד רן כהן רוכברגר, להכיר בבנם כחלל צה"ל.
אלון שמריז נחטף לרצועת עזה ב-7.10.2023, והצליח, תוך גילוי גבורה עילאית, להימלט מהשבי יחד עם שני חטופים נוספים - יותם חיים וסאמר אל-טלאלקה. ואולם, המפגש עם כוחות צה"ל הסתיים באסון, ושלושתם נורו למוות. לאחר מותם הוכרו השלושה כחללי פעולות איבה.
הוריו של אלון עתרו לבג"ץ בבקשה שיוכרו כהורים שכולים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה. הם הדגישו כי מדובר בעתירה סמלית וערכית בלבד, שאינה מכוונת לקבלת כספים או תגמולים, שכן אין הבדל בין זכויותיהם כהורי חלל פעולות איבה לבין זכויותיהם של הורי חלל צה"ל.
השופטים דוד מינץ, יעל וילנר ועופר גרוסקופף דחו את העתירה מהטעם הפורמלי שלפיו אלון שמריז אינו עומד בתנאים שנקבעו להכרה באדם כחלל צה"ל. בין התנאים המזכים נכלל גם חייל מילואים שנהרג בדרכו לשירות המילואים או בחזרתו ממנו - כלומר לאחר שנקרא לשירות, אך טרם התחייל.
כאן התעוררה מחלוקת: האם אלון זומן לשירות מילואים או לא. השופט מינץ כתב: "אף בהניח כי אלון ז"ל אכן זומן למילואים (וכאמור לעיל, קיימת מחלוקת בעניין זה), אין חולק כי בשל הנסיבות המצערות של חטיפתו הוא לא התייצב לשירות מילואים בפועל וגם לא היה בדרכו לשירות כאמור. זאת כאשר גם על פי מכתב מפקדו של אלון ז"ל שצורף לעתירה, זימונו למילואים נעשה בליל ה-7.10.2023, לאחר שכבר נחטף למרבה הצער לשטח רצועת עזה".
נדמה כי בנקודה זו אפשר היה להכריע דווקא לטובתו של אלון, כלומר לקבוע כי זומן לשירות מילואים, ולהסתמך לצורך כך על מכתבו של מפקדו. על המשך קביעתו של השופט מינץ - שלפיה לא התייצב בשל "הנסיבות המצערות" - אפשר היה לוותר. אלון שמריז לא השתמט משירות, לא נעדר ולא ערק, כפי שעשו עשרות אלפי חייבי גיוס. הוא לא התייצב למילואים משום שנחטף בידי חמאס.
הגבורה שגילה במהלך הימלטותו מהשבי הייתה ביטוי מובהק לערכי הלחימה, למקצועיות ולרוח צה"ל. לעומת זאת, הדרך שבה פעלו הכוחות שירו בו למוות נותרה שנויה במחלוקת. בתוך הסיפור הטרגי הזה, הגיבור הוא אלון שמריז, בעוד שהצבא מסרב להכיר בו כחייל לצורך מעמדו לאחר מותו, ובג"ץ בחר שלא להתערב בהחלטתו.
ציפיתי להתייחסות של בג"ץ גם לעניינו של זאב (ז'אבו) ארליך. ארליך, כמו שמריז, זומן למילואים אך נהרג כאזרח. שניהם לא הספיקו להתחייל. ארליך חויל לאחר מותו, ואילו שמריז לא זכה לכך. אלא שההבדל המהותי בין השניים טמון בנסיבות מותם. במקרה של שמריז, העובדות ידועות. במקרה של ארליך, עצם הגעתו לזירת מותו שנויה במחלוקת בין צה"ל לבין משפחת קהתי, שבנה גור, לוחם גולני, נהרג במשימה שהוטלה עליו לאבטח את ארליך. השאלה היא האם ארליך, אזרח בשנות ה-70 לחייו, הגיע למקום כדי לבצע מחקר עצמאי באתר היסטורי בעל חשיבות להתיישבות, או שמא הגיע כדי לסייע לצבא במשימה מבצעית של מיפוי המתחם.
שמריז לא בחר להגיע למקום שבו מצא את מותו. ארליך, לעומת זאת, הגיע לשם מבחירה, ובנסיבות שעדיין שנויות במחלוקת. השכל הישר, ההיגיון ובעיקר השיקול המוסרי מובילים, לטעמי, למסקנה aקיימת הצדקה ערכית חזקה יותר להכיר בשמריז כחייל לאחר מותו מאשר בארליך.
ואולי ההבדל נעוץ בזהותם - הקיבוצניק מול המתנחל - שתי קבוצות הנתפסות כיום במידה כנמצאות משני עברי המתרס הפוליטי. גם הצבא, כך נדמה, הולך ומתקרב ברוחו ובהגדרתו לצבא המזוהה עם תפיסת העולם של הממשלה. הוא מיהר לחבק אל שורותיו את האזרח המתנחל ארליך, אך מצא את כל הנימוקים להפנות עורף לאזרח הקיבוצניק אלון שמריז.
