סגור
דאנס 100

אבל מה עם המחצית הדרומית?!

מדינת ישראל חצויה. לא, לא בין שמאל לימין. לא, לא בין חרדים לחילונים ודתיים. לא, לא בין אשכנזים לספרדים.
המדינה האהובה שלנו חצויה, לפרוטוקול, בין צפון לדרום. בין כל מה שנמצא בין העיר באר שבע וצפונה ממנה, לבין מרחבי הענק הריקים מאדם שמדרומה לה.
נזכרתי בכך כשקראתי לאחרונה אודות עימות חסר פשרות בין מצדדי תכנית משרד השיכון לקדם 5 יישובים בוטיק קטנטנים, בסך הכול 1500 מגרשים, לאורך כביש 25 המקשר בין באר שבע לדימונה.
המצדדים בתוכנית טוענים כי הקמת 5 היישובים, תחסום את התפשטות הבדואים באזור צפון-מזרח הנגב ותחזק את ההתיישבות היהודית. המתנגדים, לעומתם, טוענים כי מדובר בהשקעה לריק של 2.2 מיליארדי שקלים שתפגע שלא לצורך בפיתוח העיר דימונה.
האמת? וויכוח זה, לטעמי, לא רק שהינו עקר לחלוטין, אלא גם מלמד אודות הטרגדיה העצובה , ההזנחה הלאומית של המחצית הדרומית של מדינת ישראל לאורך כל 77 שנות המדינה. ברור כי יותר או פחות 5 יישובים קטנטנים לא ישנו מהותית את המאזן הדמוגרפי בנגב ולא ייצרו כל מהפך.
והנתונים, אכן אינם משקרים: על פני כ-12 אלף קילומטרים רבועים, למעלה ממחצית שטח המדינה, חיים כיום כ-4 אחוזים בלבד מתוך 10 מיליון תושבי ישראל, ואם נחלט מכך את מספר תושבי העיר באר שבע נגיע לנתון המגוחך של 1.5 אחוזים.
מדובר, לפרוטוקול, בשטח הגדול כפליים מכל שטח יהודה ושומרון וגדול פי 40 בקירוב משטח רצועת עזה. אם במחצית הצפונית של המדינה הצפיפות הממוצעת מתקרבת ל-1000 תושבים לקמ"ר, מהגבוהות ביותר בעולם, הרי שבמחצית הדרומית הינה כ-30 נפשות לקמ"ר, מהנמוכות בעולם.
התרחיש הצפוי לפיו אוכלוסיית המדינה תגדל לכדי 15.2 מיליון תושבים עד לשנת 2048, שנת ה-100 למדינה ו-20 מיליון בקירוב עד לשנת 2060 משמעותה פיצוץ אוכלוסין בחלקה הצפוני של המדינה שיהפוך לצפוף ביותר בעולם, זאת כאשר על דרום המדינה מרחפת סכנה ממשית של אובדן הרוב היהודי וניתוקו דה פקטו מריבונות מדינת ישראל.
ההיסטוריה העולמית, לצערי, הוכיחה פעם אחר פעם כי התיישבות מהווה חלק בלתי נפרד, ואפילו דומיננטי, מחותם של ממש על ריבונות. דוגמא מובהקת לכך מהווה מלחמת רוסיה אוקראינה, בה הרוסים טוענים כי המחוזות המזרחיים של אוקראינה צריכים להיספח לרוסיה, זאת בשל הרוב המכריע של רוסים המתגוררים בתוכם, זאת לעומת מיעוט אוקראיני בטל בשישים.
1 צפייה בגלריה
רוני מזרחי 2022
רוני מזרחי 2022
(צילום: מנחם עוז)
ואם נחזור אלינו, הרי שממשלות ישראל לדורותיהן דיברו פעם אחר פעם, החל מחזונו של דוד בן גוריון, דרך מנחם בגין וכלה בממשלות האחרונות, אודות חשיבות יישוב הנגב.
ההצלחה, כידוע, הייתה חלקית ביותר, ואפילו באר שבע, המונה כיום יותר מ-200 אלף תושבים, הייתה אמורה כבר על פי התוכניות להיות כרך בן יותר מחצי מיליון תושבים, שלא לדבר על יתר עיירות הפיתוח, שחלקן בקושי שרדו.
רק השקעה מאסיבית לאומית ארוכת טווח בתשתיות(!) תציל לנו את הנגב. השקעה זו אמורה לשלב בתוכה מערכת היסעים המונית מודרנית, כולל רכבת מהירה לאילת, קידום נמל תעופה בינלאומי שני בנבטים, מרכזי טכנולוגיה עילית וחקלאות אורגנית בינלאומיים, כשכל אלה יימשכו אוכלוסיות חזקות אל בנגב וסביבותיו.
וכמובן – תיירות.
הדוגמא של לאס וגאס ורינו שבנבדה, ארצות הברית וכן פארקים דוגמת הגרנד קניון וילוסטון, ממחישים על קצה הציפורן עד כמה פספסנו, ובענק, את הפוטנציאל העצום הגלום במחצית הדרומית של המדינה, החל מים המלח, דרך המכתשים שאין שני להם בעולם כולו וכלה בספארי מדברי והיד עוד נטויה.
ותשאלו אותי, ובצדק, מה לגבי 5 היישובים הקטנטנים המתוכננים? אני בהחלט בעדם, אבל ברור שלא הם שיביאו את הגאולה למחצית הדרומית הנטושה של המדינה ויחברו אותה סוף סוף בחזרה לריבונות מדינת ישראל!
*כותב המאמר רוני מזרחי הוא יו"ר ובעלי קבוצת "מזרחי ובניו"