המדינה מתגמלת יצוא. הגיע הזמן שתתגמל גם ייצור בארץ
שער השקל־דולר משפיע מדי יום על ההחלטה אם להשקיע במפעל בישראל, להרחיב קו ייצור או להעביר פעילות למדינה אחרת. דולר חלש אמנם מוזיל את עלות חומרי הגלם והמכונות המיובאים, אך באותה נשימה הוא שוחק את הכנסות היצוא ומקשה על יצרנים ישראלים להתחרות בעולם וביבוא שנכנס לשוק המקומי. למדינה אין שליטה ישירה בשער החליפין, אך יש לה שליטה במדיניות המס. מס חברות תחרותי הוא מנוף מרכזי שבידי הממשלה לעידוד השקעות תעשייתיות בישראל, של חברות ישראליות וזרות כאחת.
אלא שהמדיניות הקיימת מעניקה יתרון משמעותי בעיקר למפעלים שמייצאים. מי שמייצר לשוק הישראלי, גם אם הוא מתקדם, יעיל וחיוני, עשוי להיוותר מחוץ למסלולי ההטבות רק משום שהלקוחות שלו נמצאים כאן. זהו עיוות. מפעל שמספק מזון, תרופות, אריזות, חומרי בנייה, ציוד רפואי, ציוד מגן, רכיבים לתעשייה וכימיקלים חיוניים אינו פחות ראוי לתמריץ ממפעל שמוכר את אותם מוצרים מעבר לים.
תעשייה אינה רק שורת נתונים בצמיחה. היא החוסן היצרני של ישראל: היכולת של בתי חולים להמשיך לקבל ציוד, של רשתות המזון להישאר מלאות, של אתרי הבנייה לפעול ושל מפעלים אחרים לקבל חומרי גלם ורכיבים. כשהים נסגר, כשההובלה מתייקרת או כששרשראות אספקה עולמיות משתבשות, היכולת לייצר כאן הופכת ממדיניות כלכלית לשכבת הגנה לאומית.
יש מי שרואים בתעשייה המקומית רק ספק לשוק קטן. זו ראייה קצרת טווח. מפעלים שפועלים עבור השוק הישראלי מייצרים תעסוקה בפריפריה ובמרכז, מחזיקים מאות עסקים קטנים לאורך שרשרת האספקה ומעניקים למדינה מרחב פעולה כאשר העולם פחות זמין. הם אינם נטל שדורש הגנה, אלא נכס שדורש מדיניות.
המחיר של היעדר מדיניות מתבטא בהשקעות שנדחות, בקווי ייצור שמצטמצמים, בעובדים שמאבדים הזדמנויות ובידע תעשייתי שעובר לחו”ל. מאוחר יותר משלמים על כך ביוקר: בתלות ביבוא, במחסור, בעליות מחירים ובאובדן היכולת להתאושש במהירות ממשבר.
לכן נדרש מס חברות מועדף גם לתעשייה שאינה מייצאת, בתנאי ברור של תמורה למשק: השקעה במכונות ובקווי ייצור, העלאת פריון, הכשרת עובדים, רכש מקומי ושמירה על פעילות בישראל. זו אינה הטבה אוטומטית, אלא עסקה בין המדינה למפעלים: פחות מס על רווחים, ובתמורה יותר השקעות, יותר תעסוקה איכותית ויותר יכולת ייצור ישראלית.
גם משקיע זר אינו מסתכל רק על עלות העבודה או על מחיר הקרקע. הוא בוחן אם יהיו לו ודאות, עובדים מיומנים, תשתיות, ספקים מקומיים ותנאי מס שמאפשרים לבנות פעילות לאורך זמן. כשחברה בינלאומית בוחרת היכן להקים או להרחיב מפעל, ישראל אינה צריכה להעניש את מי שבוחר לייצר עבור השוק שלה. היא צריכה להבהיר כי ייצור מקומי הוא נכס אסטרטגי.
מסלול כזה חייב להיות שקוף, יציב ומבוסס על מדדים ברורים. מפעלים זקוקים לוודאות של שנים כדי לקבל החלטות על מכונות, מבנים, הכשרות וקווי ייצור, ולא למענקים חד־פעמיים שמשתנים בכל תקציב. כך תוכל ישראל לשמור את ההשקעות שכבר פועלות כאן ולהתחרות על ההשקעות שעוד לא הגיעו.
הבחירה אינה בין יצוא לשוק המקומי. מדינה חכמה מחזקת את שניהם ומתגמלת מפעלים לפי הערך שהם יוצרים בישראל, לא רק לפי הכתובת שאליה נשלחת החשבונית. הגיע הזמן שגם מי שמייצר בשבילנו יקבל מדיניות מס שעובדת בשבילו.
רובי גינל הוא מנכ”ל התאחדות התעשיינים
