פרשנות
האם השופטים השמרנים יצילו את מוסד מבקר המדינה?
בחירת פרקליטו של נתניהו, עו"ד מיכאל ראבילו, לתפקיד מבקר המדינה היא שיא חדש בהחלשת שומרי הסף. העתירות נגד המינוי מאלצות את שופטי בג"ץ להכריע האם להפגין איפוק שיפוטי או להציל את מוסד הביקורת
במקרים יוצאי דופן, כמו בחירת מבקר המדינה, נקבע שהבחירות יהיו חשאיות. את הסיבה הדגיש בעבר בית המשפט העליון: "החשיבות שמייחס המחוקק להבטחת עצמאות שיקול הדעת של חברי הכנסת". וזאת, כדי שיהיו "חופשיים לבחור לפי מיטב שיקול דעתם ומצפונם". והחופש הזה כולל גם את הבחירה לציית לראש הממשלה, כפי שהסביר ח"כ אביחי בוארון, שלחם למען יוסף אלרון והצביע למיכאל ראבילו. מיטב שיקול דעתו ומצפונו של בוארון היו אלרון, אבל האצבע והפתק היו ראבילו. בגלל שיש פריימריז, בגלל הפחד ממכונות הרעל, בגלל שבסוף הערך העליון הוא רצון ראש הממשלה, ולא טובת המדינה שפרקליטו האישי לא יהיה מבקר המדינה.
העתירות נגד בחירת ראבילו החלו לזרום. עו"ד יהודה רסלר והתנועה לאיכות השלטון כבר עתרו, ולשכת עורכי הדין שלחה מכתב מיצוי הליכים. העתירות האלה יצטרפו לסדרה ארוכה של עתירות נגד מינויים שבהן השכל הישר מתקשה לחצות את הרף המשפטי ולגבור על קוצר ידו של המשפט להושיע את הדמוקרטיה שנרמסת בצעדים עקביים שרק הולכים ומחמירים. השכל הישר קובע שנאשם לא יכהן כראש ממשלה; שעבריין לא יהיה שר משטרה; שמשיחיסט לא ימונה לראש השב"כ; שמי שמרחפת מעליו עננת טוהר מידות לא יעמוד בראש המוסד. בכל המקרים האלה מוצא המשפט דרכים להתעלם מהשכל הישר. לפעמים בגלל מגבלות מוצדקות, לפעמים בגלל הצדקות גבוליות (להמתין לבחירות, הקושי להכריע בתשתית העובדתית), לפעמים בגלל שמרנות ואיפוק שיפוטיים. ולפעמים, מי יודע ונקווה שלא, בגלל הרתעת הבריונות והאלימות השלטונית.
התוצאה היא שנתניהו כבר מזמן לא עוצר באדום, כי אין כבר אדום. בחירת ראבילו היא השיא החדש. והשאלה היא האם שופטי בג"ץ ימשיכו להסביר למה אין בכוחם ובסמכותם להתערב, או שהפעם ימצאו את הדרכים המשפטיות להסרת האבסורד הזה. התהייה הזו מכוונת בעיקר לשופטים השמרנים שחייבים להפנים שדווקא השמרנות מחייבת להציב את תמרורי העצור בפני דהירת השלטון למיטוט הדמוקרטיה לטובת ההפיכה המשטרית שתכונן כאן דיקטטורה הלכתית. מוזר שדווקא השמרנים הפכו לתומכי האנרכיה ופריעת הסדר.
ראבילו נהנה ממוניטין של משפטן סביר ואדם ישר. הסכמתו ליטול את התפקיד מוחקת לחלוטין את המוניטין הזה. הכתם הזה ידבק בכל דו"ח שעליו יהיה חתום
כדי להתערב בבחירת ראבילו נחוצות עילות משפטיות. הנה השתיים הבולטות: שיבוש הליך הבחירה וניגודי העניינים של ראבילו שמסכלים את המהות והתכלית של מוסד המבקר. לעניין השיבוש אפשר להתווכח על זכות התיעוד העצמי, על המותר והאסור ועל מכתב ההכשר המביך של היועצת המשפטית של הכנסת. הנורמה להגנת החשאיות והעצמאות של הבוחר צריכה להיות איסור מוחלט על צילום, וזה כולל צילום עצמי כדי להימנע מלחצים. למשל כאלו שנועדו להוכיח ציות למי שלחץ. במקרה שלנו, ברור שארבעה קולות נוספו לראבילו בסבב השני לעומת הראשון, כשברור שבין הסבבים התנהל מסע לחצים שהיה בו להשפיע על הרצון החופשי של הבוחרים. צילום בנסיבות האלה מעלה חשש אמיתי להפעלת לחץ לא חוקי.
לגבי ניגוד העניינים של ראבילו — ברור שיהיה עליו להימנע מלעסוק בכל עניין שקשור לראש הממשלה בעניינים כמו הצהרות הון, החזר הלוואות למיליארדרים המממנים, הלשכה הרקובה ואולי גם מעורבות נתניהו סביב ה־7 באוקטובר בעניינים ששייכים למנדט הביקורת של המבקר. כל אלה יהיו חסינים בפני מבקר המדינה? ומה יטענו נציגי המבקר ונציג ראש הממשלה בבג"ץ (נקווה שזה לא יהיה ראבילו...) — שהמבקר יאציל את הסמכות למישהו אחר שיטפל בענייני ראש הממשלה? גם לבדיחות צריך לשים גבול. בחירת ראבילו היא סתירה חזיתית לתכלית חוק יסוד: מבקר המדינה בגלל הסדר ניגוד העניינים שייאלץ לחתום עליו.
הסיפור הזה קובע שיא חדש בכפל ניגודי העניינים — גם של הממנה וגם של המתמנה. קשה למצוא לכפל הניגודים הזה תקדים כל כך מצלצל. אפילו ההשוואות לסוסו של קליגולה מחווירות. כמובן שנציגי השלטון יטענו בבג"ץ שהגוף הממנה במקרה הזה הוא הכנסת ולא ראש הממשלה, ולפיכך לא ניתן להתערב בסבירות ההחלטה של גוף קולקטיבי. גם הטיעון הזה לקוח ממחוזות ההזיה והסאטירה, מהמקומות שבהם השכל הישר נלחם על קיומו אל מול פורמליזם משפטי מהסוג הצפוי משופטים כמו אלכס שטיין: 'תראו לי איפה כתוב שפרקליטו של ראש הממשלה לא יכול להיות מבקר המדינה?' נכון, זה לא כתוב כמו שלא כתוב שגזען ועבריין לא יכול להתמנות לשר שמנהל את המשטרה. מצד שני, בית המשפט אמור להניח לכל מה שלא כתוב להחריב את הדמוקרטיה ואת המדינה?
שופט בית המשפט העליון בדימוס יוסף אלרון למד על בשרו את הלקח – איך זה לשרת את ההפיכה המשטרית ולהיזרק בתום השימוש. אלרון הציג את מועמדותו לנשיא בית המשפט העליון, וסייע לשר המשפטים לוין במאמציו לביטול ה"סניוריטי" ולעקיפת יצחק עמית. התרגיל נכשל, אבל אלרון הניח שהשלטון יגמול לו במינויו למבקר המדינה, מינוי שכולל בונוס נוסף: הזדמנות למינוי מזרחי כמענה לטרוניה התמידית של הליכוד וש"ס על קיפוח מזרחים. ואכן, המזרחים של הליכוד בראשות אלי דלאל ואביחי בוארון קידמו את מועמדותו של אלרון. עד שהכל התנפץ על האינטרס של השליט להפקיד גם את המאחז הממלכתי הזה בידי עושה דברו, פרקליטו האישי. דלאל ברח מההצבעה ובוארון התנצל בפני אלרון על הסכין שתקע בגבו. שייקספיר פינת כנסת ישראל.
ומה עם ראבילו? עד השבוע שעבר הוא נהנה ממוניטין של משפטן סביר ואדם ישר. לא עוד. הסכמתו ליטול את התפקיד מוחקת לחלוטין את המוניטין הזה. לא סביר ולא ישר. כמו שנתניהו גרם להשמדת הערך של מוסד המבקר, תורם ראבילו להשמדת הערך של המבקר עצמו. מבקר המדינה, וזה טבוע בעצם הסמכות לבקר אחרים, חייב להיות נקי כפיים לחלוטין. ראבילו, למרבה הצער, כבר לא. הכתם הזה ידבק בכל דו"ח שעליו יהיה חתום. כך סילק נתניהו מעל דרכו ומעל דרכה של ההפיכה המשטרית עוד שומר סף שאמור לבקר את השלטון. וכאן מדובר בשומר סף שאמור להשלים ולחתום על דו"חות מוקפאים שאנגלמן עומד להשלים. חלקם מוקפאים בצו בג"ץ, חלק טרם הושלמו, אבל אין בהם יותר מדי שבחים לממשלת ישראל והעומד בראשה על תפקודם לפני, בזמן ואחרי טבח ה־7 באוקטובר.
