סערת מינוי אחות למנהלת בית חולים מוכיחה: ההיררכיה הרפואית לא מתה, היא נחשפה
סערת המינוי של ד"ר גלית קאופמן למנכ"לית אסותא אשדוד חשפה לא רק מחלוקת מקצועית, אלא את אחת הסוגיות העמוקות והמודחקות ביותר במערכת הבריאות: יחסי הכוח בין רופאים לאחיות. כמי שחוקרת שנים את המערכת הזו, וכמי שמגדירה את עצמה "נרסיסטית", אחות שמאוהבת במקצועה ולוחמת על מעמדו, שמעתי את תגובתו של יו"ר הר"י ולא הופתעתי. להפך, היה שם הדהוד ישיר של דפוסי כוח שהמערכת הפנימה כל כך, עד שנדמה לה שהם חוק טבע.
בשנים האחרונות חקרתי לעומק את מערכת היחסים בין שתי הדיסציפלינות המרכזיות במערכת הבריאות: רופאים ואחיות. במחקריי התגלתה שוב ושוב תמונה מורכבת: אחיות רואות את תפקידן כמשמעותי, עמוס אחריות, רצוף קבלת החלטות בשטח, אבל גם מתויג כ"משני". לא פעם הן תיארו בפניי את עבודתן כ"שדה קרב", עולם שבו "הם ואנחנו" הוא השיח היומיומי. הסיעוד, כך נראה, מתקיים במשך עשרות שנים בין שני כוחות הפוכים, מערער את ההיררכיה אך גם נאלץ לשמר אותה, מתוך תלות עמוקה במערכת שהמבנה שלה נקבע מזמן, ובאופן לא תמיד צודק.
למרות ההיררכיה הפורמלית הברורה, בפועל האחיות מחזיקות בכוח הארגוני המשמעותי מכולם. הן נמצאות ליד מיטת המטופל 24 שעות ביממה, הן יודעות מה באמת קורה בחדרי המיון, במחלקות, בשעות שבהן מנהלים בכירים אינם בנמצא. הן מחזיקות את הידע, את המידע, את התהליכים ואת המערך הלוגיסטי.
למרות זאת, בתי החולים בישראל ממשיכים לשמר היררכיה שבה הרופא הוא זה שנחשב ל"בכיר", גם אם בפועל 70% ממהלך השבוע מתופעל על ידי אחיות המנהלות, כולל משמרות הערב, הלילה וסופי השבוע. הן אלו שמנהלות את הפניות הדחופות, את רצף הטיפול, את איכות ובטיחות המטופלים, את התפקוד בעת משברים, הם הצוותים הסיעודיים. ובכל זאת - הכוח שניתן להן הוא בלתי פורמלי בלבד.
זו בדיוק הסיבה שהמינוי של ד"ר קאופמן טלטל כל כך את המערכת. ביום אחד נשברו שלוש תקרות זכוכית: היא לא רופאה, היא אישה, והיא אחות. שלושת הסמלים המאיימים ביותר על הסדר המסורתי. ולכן ההתנגדות איננה מקצועית, אלא כמעט רגשית. היסטרית אפילו. כי ברגע שאחות עומדת בראש בית חולים ציבורי, נשמט הבסיס של משחק הכוח הישן, זה שמבוסס על היררכיה ארכאית שכולם התרגלו אליה.
הטענה שמינויה של אחות מסכן את איכות הטיפול היא לא רק חסרת בסיס, היא הפוכה למציאות. ד"ר קאופמן התחילה ליד מיטת המטופל, עבדה בלב התפעול הקליני, ולאורך השנים ניהלה מערכות מורכבות בקנה מידה שאין שני לו. מחוז שלם במכבי. רשת של מוסדות גריאטריים ושיקומיים. מערכות איכות ובטיחות. ניהול תקציבי ענק. הובלת תשתיות שירות. אין דבר אחד במסלול הזה שמסכן את איכות הטיפול. להפך: הוא מרחיב אותה.
מי שמבין ניהול יודע שמנכ"ל אינו חייב להיות איש המקצוע הקליני. מנכ"ל אל על אינו טייס. מנכ"לי בנקים אינם בהכרח בנקאים. מנכ"לי קופות חולים הם פעמים רבות כלל לא רופאים. מנכ"ל מנהל ארגון, נקודה. ואם הארגון הזה הוא מערכת מורכבת של אלפי עובדים, עשרות מחלקות, תקציבי עתק, תהליכי איכות ובטיחות, מי שהובילה עשרות שנים את התהליכים האלה מבפנים מתאימה לו אפילו יותר.
הסערה סביב המינוי של קאופמן היא לא "יום שחור". היא יום שמסמן משהו שהמערכת התקשתה לעכל: הכוח הבלתי פורמלי שהאחיות החזיקו בו שנים, נחשף סוף סוף והופך פורמלי. זהו רגע היסטורי שבו הסדר הישן נסדק, והמערכת מתחילה לראות את עצמה מחדש.
אני מאמינה שעל מנת לקבל מערכת בריאות חזקה, אמיצה ומתקדמת, זו בדיוק הדרך. להפסיק לפחד מהשינוי. להפסיק להיאחז בגילדות. להפסיק לשחק במשחקים הישנים. ולא פחות חשוב: להכיר באחיות לא כתומכות מערכת, אלא כמובילות מערכת.
אם ד"ר גלית קאופמן היא הסדק הראשון, מוטב שנפנים שזהו הסדק שממנו יכנס האור.
ד"ר דורית וייל לוטן היא דיקנית בית הספר לסיעוד במכללה האקדמית תל אביב יפו, מומחית קלינית במנהל ומדיניות בריאות, ואחות טיפול נמרץ לשעבר
