אשליית השווי
בשנים האחרונות הפכה הערכת שווי חברות לחלק בלתי נפרד מהליכי איזון המשאבים. מומחים ממונים על ידי בתי המשפט, מכינים חוות דעת מפורטות, מפעילים מודלים כלכליים מתקדמים ובראשם מודל היוון תזרים המזומנים (DCF), ובסופו של התהליך מתקבל מספר מדויק, לכאורה. אלא שמעבר לדיוק המתמטי עלולה להסתתר אשליה. אשליית השווי
נניח שאתם בעלי חברה פרטית שכל המוניטין שלה בנוי עליכם.
במשך עשרות שנים עבדתם מסביב לשעון. התמקצעתם, גייסתם לקוחות, בניתם מוניטין, יצרתם קשרים מקצועיים והשקעתם את מיטב שנותיכם בעסק.
יום אחד אתם מתגרשים.
מומחה שממונה על ידי בית המשפט מעריך את שווי החברה בעשרות מיליוני שקלים. בהתאם לכך אתם נדרשים לשלם לבן או בת הזוג מחצית מהערכת השווי, מיליוני שקלים, במסגרת איזון המשאבים.
על פניו, זה נשמע הוגן. אבל מה יקרה אם למחרת תנסו למכור את החברה?
יתכן שלא תמצאו רוכשים אבל גם אם תמצאו, תגלו שהרוכשים מעוניינים בכם ולא בחברה.
בנוסף יתברר, שהשווי הגבוה קיים רק כל עוד אתם ממשיכים לעבוד באותו הקצב לפחות בעשר השנים הבאות. ומה אם תכננתם לפרוש בעוד שנתיים?
בשנים האחרונות הפכה הערכת שווי חברות לחלק בלתי נפרד מהליכי איזון המשאבים. מומחים ממונים על ידי בתי המשפט, מכינים חוות דעת מפורטות, מפעילים מודלים כלכליים מתקדמים ובראשם מודל היוון תזרים המזומנים (DCF), ובסופו של התהליך מתקבל מספר מדויק, לכאורה. אלא שמאחורי הדיוק המתמטי עלולה להסתתר אשליה. אשליית השווי.
הערכת שווי היא כלי כלכלי חשוב. אין בכך ספק. אלא שבדיני משפחה היא אינה יכולה להיות חזות הכול. חברה פרטית אינה תמיד מפעל, רשת קמעונאית או חברת תוכנה שניתן למכור בלחיצת כפתור. במקרים רבים מדובר בחברת שירותים שכל ערכה נשען על האדם שבנה אותה. משרד עורכי דין, משרד רואי חשבון, קליניקה רפואית, משרד אדריכלים או חברת ייעוץ, אינם רק עסקים. פעמים רבות הם פשוט האדם עצמו, הפועל באמצעות חברה.
כאשר זה המצב, עולה שאלה: האם אנחנו מעריכים את שווי החברה, או את שווי העבודה שעוד תבוצע בעתיד?
הדין הישראלי מכיר בכך שגם נכסי קריירה והון אנושי עשויים להיות בני איזון בין בני זוג. ההיגיון ברור. בן או בת הזוג תרמו לאורך השנים לבניית הקריירה, ולעיתים אף ויתרו על התפתחותם האישית כדי לאפשר לצד האחר להצליח. אלא שהכרה בעיקרון אינה פוטרת אותנו מהצורך לבחון כיצד נכון להעריך את אותו נכס.
הקושי מתחדד במיוחד כאשר בעל העסק נמצא בשלהי הקריירה.
האם נכון להעריך חברה כאילו בעליה ימשיך לעבוד עוד עשר או חמש עשרה שנים, כאשר בפועל הוא מתכנן לפרוש בעוד שנים ספורות?
האם נכון לחייב אדם לשלם היום מיליוני שקלים על בסיס הכנסה עתידית שאולי כלל לא תיווצר?
והאם נכון לקבוע שווי של חברה שלא ניתן למכור בפועל במחיר קרוב אפילו למחצית מהשווי שנקבע על הנייר? אלו אינן שאלות תיאורטיות. הן שאלות של הגינות, צדק וחלוקת נכסים שוויונית באמת.
איזון משאבים על פי חוות דעת להערכת השווי שמתעלמת משאלות נוספות מתבקשות, עשוי לייצר עוול ואי שיוויון.
המאמר הזה לא עוסק בשאלה האם האיזון צריך להיעשות בתחשיב בברוטו או נטו- בניכוי מס רעיוני, נקודת מחלוקת עמוקה נוספת ומהותית בסוגיה, אשר גם אותה הגיעה העת לפתור. המאמר עוסק בשאלות נוספות שראוי לבחון.
לדעתי, הגיע הזמן להוסיף לשיח המשפטי כמה שאלות פשוטות לפני שקובעים שווי של חברה במסגרת גירושין.
האם החברה יכולה להמשיך להתקיים גם ללא בעליה?
האם יש לחברה ערך אמיתי וסחיר בשוק?
האם קיים קונה שהיה משלם את הסכום שנקבע?
מהו אופק העבודה הריאלי שנותר לבעל העסק?
ועד כמה השווי שנקבע נשען על נכסים קיימים, לעומת עבודה עתידית שטרם בוצעה?
התשובות לשאלות הללו לא מבטלות את זכותו של בן או בת הזוג לקבל את חלקם ברכוש המשותף. להפך. הן נועדו להבטיח שהחלוקה תהיה צודקת ומבוססת על ערך כלכלי אמיתי, ולא על מספר תיאורטי מתוך חוות דעת שאין בינו למציאות דבר.
הגיע הזמן לחשוב על גמישות רבה יותר בדרכי האיזון. במקרים חריגים, שבהם אין סחירות לחברה או שעיקר ערכה תלוי באופן בלעדי בבעליה, ראוי שבית המשפט ישקול פתרונות נוספים. למשל, בחינה אם נכון לבסס את האיזון על שווי שניתן לממש בפועל, או לקבוע מנגנון שיבטיח חלוקה הוגנת במועד שבו יתרחש מימוש אמיתי של העסק.
דיני המשפחה אינם עוסקים רק במספרים. הם עוסקים באנשים, במשפחות ובאיזון בין זכויות.
לכן, השאלה החשובה ביותר אינה רק כמה שווה החברה. השאלה היא האם השווי שנקבע משקף את המציאות. כי בסופו של דבר, איזון משאבים אינו אמור לחלק אשליה. הוא אמור לחלק את הרכוש המשותף באופן צודק ומחובר למציאות.
מאת עו"ד מאיה הרצברג אלון, בעלים ומנהלת, מאיה הרצברג אלון עורכי דין
d&b – לדעת להחליט
