תחום הצווארון הלבן והמשפט הפלילי בעידן המלחמה והטכנולוגיה: בין אתגרים לחידושים
המפגש בין האתגרים שהמלחמה מייצרת, לבין העומס הקיים ממילא במערכת, מצריך פתרונות מעשיים על מנת להקל על העומס בבתי המשפט ולסייע להחזרת חלק מאמון הציבור במערכת המשפט. במקביל, המהפכה הטכנולוגית המואצת מאתגרת את המערכת אשר מתקשה להדביק את הפערים. לרגל פורום Duns 100 לבכירי ענף המשפט בתחומי הצווארון הלבן והמשפט הפלילי מתייחסים עורכי דין בכירים בתחום לכמה מהנושאים המרכזיים הנמצאים על סדר היום של אחד מתחומי הליבה של המשפט הישראלי
רגע לפני פתיחת פורום Duns 100 לבכירי ענף המשפט בתחומי הצווארון הלבן והמשפט הפלילי, עולות לשולחן שאלות יסוד המעסיקות את הענף בתקופה המורכבת הזו. מאז פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, מתמודדת המערכת המשפטית עם אתגרים חסרי תקדים הכוללים עומסים גוברים בבתי המשפט וירידה באמון בבית המשפט, אתגרים המצטרפים לתהליך מדאיג של פערים הולכים וגדלים בין ההתפתחות הטכנולוגיה המהירה לבין יכולת הרגולציה להתמודד עמה.
צירוף האלמנטים הללו והצטברותם מצריך מתן דגש נרחב כך שניתן יהיה לטפל בהם, למרות ההתמודדויות הלאומיות והכלליות העומדות בפני ישראל. תפיסת היסוד היא שהמלחמה הינה מצב זמני, ולאחריה ישראל תיאלץ להתמודד עם אתגרי הפוסט מלחמה. לכולם ברור שעדיף להגיע למצב שכזה עם מערכת משפטית שיכולה לתת מענה רב שכבתי והיקפי לאתגרי היום יום ולאלה שיגיעו לאחר המלחמה, מתוך הבנה שעיכובים נוספים בטיפול בתיקים יפגעו עוד יותר באמון המתערער של בתי המשפט בישראל.
משבר האמון והעומסים בבתי המשפט
המציאות הקודרת מתגלה בנתונים: למרות היותו המוסד השני בדירוג האמון הציבורי, רק כ-40% מהציבור הישראלי מביע אמון בבית המשפט העליון. אי אפשר להטיל את האחריות המלאה למצב רק על המנהג הפסול של חלק מהפוליטיקאים להתנגח בבית המשפט מתוך מניעים פוליטיים. מאחורי הנתונים מסתתרת מציאות מורכבת של מערכת משפט שהייתה עמוסה לעייפה עוד לפני המלחמה, וכעת נאלצת להתמודד עם דחיות נוספות של דיונים, גיוסי מילואים של שופטים ועורכי דין, ופגיעה חמורה בהליכים השוטפים אשר מגבירה את תחושת אי האמון במערכת בקרב מי ש"פוגש" אותה מקרוב.
העומס הכבד פוגע גם בנאשמים בתיקי צווארון לבן אשר נאלצים לחיות חודשים ושנים תחת מגבלות משמעותיות הכוללות הקפאת חשבונות, תפיסת נכסים וחיים בצל כתב אישום מתמשך. כידוע, בתיקי הצווארון הלבן מתחולל מאבק יומיומי בין הצורך בצדק מיידי לבין שמירה על זכויות החשודים, והתארכות הדיונים מייצר מצב בעייתי בלשון המעטה. לדברי כמה מעורכי הדין הבכירים שהתראיינו לכתבה, כלים כמו הקפאת כספים, תפיסת נכסים ופרסום שמות חשודים הופכים למעשה ל"עונש מיידי", עוד לפני שהוכחה האשמה בבית המשפט. המטוטלת נעה בין הצורך להגן על האינטרס הציבורי לבין שמירה על חזקת החפות וזכויות יסוד והמצב מייצר קונפליקטים קשים מעצם ביצוע הצעדים המיידיים כלפי הנאשמים, כאשר התארכות הדין מותירה תסכול בקרב כלל הצדדים השותפים למשפט.
הפער הטכנולוגי והפתרונות המערכתיים לטיפול באתגרי המערכת
אתגר נוסף ומשמעותי שעולה מדבריהם של עורכי הדין העוסקים בתחום המשפט הפלילי והצווארון הלבן הוא הפער הגובר בין ההתפתחות הטכנולוגיה המהירה לבין יכולת מערכת המשפט להתמודד עמה. בעידן שבו עבירות סייבר מתפתחות במהירות הבזק, פשעי קריפטו הופכים נפוצים יותר, והבינה המלאכותית החודרת לכל תחומי החיים, מערכת המשפט משתרכת מאחור כאשר לעיתים נדמה שהיא אינה מוכנה לאתגר ובידיה כלים מוגבלים ולא עדכניים.
ההתמודדות עם האתגרים האמורים ועם אתגרים אקטואליים נוספים דורשת חשיבה מערכתית ופתרונות רב-תחומיים. עורכי הדין הבכירים שתראיינו לכתבה שיתפו מניסיונם רב השנים בתחום והצביעו על מספר כיוונים מרכזיים שבאמצעותם המערכת תוכל לעמוד באתגרי השעה. הם דיברו על הצורך בהגדלה משמעותית של התקציבים למערכת המשפט, במינויים נוספים של שופטים וצוותי תמיכה, בשילוב טכנולוגיות חדישות כמו בינה מלאכותית לניהול תיקים, והקמת יחידות מתמחות לתיקי סייבר וטכנולוגיה.
לצד זאת ציינו המרואיינים כי נדרש גם שינוי תפיסתי מערכתי הכולל העלאת סף הגשת כתבי האישום, פיתוח מסלולי טיפול חלופיים, ויצירת איזון מחודש בין כלי האכיפה הדרקוניים לבין שמירה על זכויות החשוד. המטרה היא לא רק לפתור את הבעיות הנוכחיות, אלא לבנות מערכת משפט שתוכל להתמודד עם אתגרי העתיד - מערכת שתיתן מענה הולם לפשיעה מתוחכמת, תשמור על זכויות יסוד, ותזכה לאמון הציבור.
הדיון בפורום Duns 100 מגיע בעיתוי קריטי, כשמערכת המשפט הישראלית עומדת בצומת דרכים. השאלה היא האם היא תצליח להתעדכן ולהתמודד עם האתגרים החדשים, או שתמשיך להתמודד עם משברי עומק שיכולים לפגוע לא רק ביעילותה אלא גם בלגיטימיות שלها כמעוז משמעותי - ואולי הכי משמעותי - בדמוקרטיה הישראלית.
לכתבה התראיינו עו״ד דרור מתתיהו, שותף מייסד, דרור מתתיהו - עורכי דין, עו״ד רונן בנדל, בעלים, משרד עורכי דין רונן בנדל, עו״ד טל גבאי, שותף מייסד, פריד גבאי, עו״ד, עו״ד טליה גרידיש, מייסדת ובעלים משרד עורכי דין טליה גרידיש, עו״ד רן כהן רוכברגר, מייסד ומנהל, משרד רן כהן רוכברגר ושות' ועו"ד ירון ליפשס, שותף צווארון לבן במשרד כספי ושות' .
עד כמה השפיעה המלחמה על העומס בבתי המשפט? מי הנפגעים המרכזיים מהעומס וכיצד ניתן לטפל בו ולהפחית אותו?
עו״ד רונן בנדל: "העומס בבתי המשפט נובע ממספר גורמים ולא בהכרח מהמלחמה. המלחמה עצרה את עבודת בתי מהמשפט ברם העומס המוטל על שכמי השופטים הינו רב ממילא עוד מתקופת הקורונה. הפתרון הינו בהגדלת התקציב לצורך מינוי שופטים, אך יש להיזהר. אני כשלעצמי סבור כי המינויים האחרונים לא היטיבו עם בתי המשפט אם לנקוט לשון רפה".
עו״ד טל גבאי: "אין ספק שהמלחמה תרמה ועדיין תורמת לעומס בבתי המשפט. מספיק שנזכיר שהשופטים, התובעים, הסנגורים, הנאשמים ועוד הם חלק מהעם שנושא בנטל המלחמה ומשלם את מחירי המלחמה. לצד זאת, צריך לומר שהעומס בבתי המשפט היה רב לפני המלחמה וימשיך להיות גם אחריה. אני לא יודע למי מקוראי הכתבה יצא לבקר באולם מוקד בבית משפט שלום. תובעים מגיעים עם מזוודה שמכילה עשרות תיקים פליליים חדשים. וזה רק ביום מסוים, באולם אחד, בבית משפט אחד, עד כדי כך שאתה שואל את עצמך האם בקצב הזה יוותרו אזרחים ללא עבר פלילי. בלי לנבור בתוכן התיקים אני חותם על כך שלפחות שליש מהתיקים לא חוצים את הרף הפלילי. מציאות בעייתית זו נובעת במידה רבה מכך, שהרף שמשמש תובע להגשת כתב אישום הוא נמוך למדי - "סיכוי סביר להרשעה". כך נוצרת גם אינפלציה של כתבי אישום וגם כתבי אישום הכוללים עבירות חמורות יותר מאלו אשר נכון וראוי היה לכלול מלכתחילה. לדעתי – במקום המבחן האמורפי של ”סיכוי סביר להרשעה“, נכון לאמץ סטנדרט קשיח יותר, ולפיו על תובע להורות על הגשת כתב אישום רק אם נוכח לראות כי קיים ”סיכוי גבוה“ או ”סיכוי משמעותי“ להרשעה. רק הצבת סטנדרט גבוה תחייב את התביעה לבחון בצורה קפדנית כל תג ותו מחומר הראיות ולאמץ גם קו חשיבה ”מזכה“, באופן אשר ימנע עיוות דין ויפחית בצורה ניכרת את העומס בבתי המשפט".
עו״ד טליה גרידיש: "המלחמה החריפה את אחד האתגרים המרכזיים של מערכת המשפט: צוואר הבקבוק בהליכים פליליים, ובעיקר בתיקי צווארון לבן. מדובר בתיקים עתירי עדים, עם כמויות עצומות של חומרי חקירה דיגיטליים ומסמכים מורכבים. דחייה של חודשים ואף שנים גורמת לעינוי דין – פוגעת הן בנאשמים שנאלצים לחיות בצלו של כתב אישום מתמשך, והן בציבור, שמאבד את האמון ביכולת של המערכת לספק צדק בזמן. הבעיה אינה רק משפטית, אלא גם מבנית ומשאבית: אין מספיק שופטים, אין מספיק פרקליטים, ואין מספיק כלים לניהול היקפי הראיות האדירים. המשמעות היא שמערכת שממילא מתפקדת על הקצה קורסת תחת משקל עודף.
הפתרון טמון בשילוב בין חדשנות טכנולוגית ל-תוספת משאבים אמיתית: מערכות דיגיטליות לניהול חומרים פליליים מורכבים ודשבורד מרכזי למעקב בזמן אמת. שימוש בבינה מלאכותית לאיתור ראיות ולמיון מהיר של חומרים. הקמת מסגרות דיון ייעודיות לתיקי צווארון לבן, עם שופטים וצוותים מתמחים. תגבור כוח אדם שיפוטי ותביעתי, לצד השקעת תקציבים ייעודיים שיאפשרו לנהל תיקים גדולים מבלי לעצור את המערכת כולה".
עו״ד דרור מתתיהו: "המלחמה שיבשה את שגרת החיים בישראל, בכל תחומי המשק והחברה, וגם מערכת המשפט לא נותרה חסינה בהקשר זה. בתי המשפט פעלו בתקופת החירום במתכונת מצומצמת ועורכי דין, עדים ועובדי בתי המשפט, גויסו למילואים או פונו מבתיהם, עובדה שגררה בין היתר ביטולים ודחיות של דיונים, וכתוצאה מכך יצרה עומס חריג בבתי המשפט, אשר היו עמוסים לעייפה כבר קודם.
הנפגעים העיקריים מהעומס, בתחום הצווארון הלבן, הם בראש ובראשונה הנאשמים שהדיונים וההכרעות בעניינם נדחים ומתעכבים, כאשר הם נתונים תחת מגבלות ותנאים אשר פוגעים בזכויותיהם הבסיסיות ביותר, לרבות תפיסת רכוש. לעתים, העובדה כי השופטים נדרשים לעבוד בתנאי שחיקה קשים גוררת הפעלת לחץ כבד מצדם על הנאשמים ובאי כוחם לסיים תיקים בהסדרי טיעון, ולעתים הדברים פוגעים באיכות הכרעותיהם. באופן כללי, ברור, כי כאשר הליכים משפטיים אורכים זמן רב, האינטרס הציבורי נפגע מכך, וכך גם אמון הציבור במערכת המשפטית.
על מנת להפחית את העומס בבתי המשפט, נדרשים מספר צעדים מערכתיים עיקריים – הגבלת השימוש בכלי הפלילי למקרים שבאמת מחייבים זאת והפניית חלק מהעניינים למסלולים חלופיים, מינוי שופטים חדשים והחזרת שופטים בדימוס לכהונה זמנית, יצירת התמחות של בתי המשפט בתחומים המורכבים וחיזוק תשתיות תומכות".
עו"ד ירון ליפשס: "הנפגעים העיקריים מהמלחמה הם האסירים, שסובלים מתנאי צפיפות איומים ובלתי אפשריים. הדרך להתמודד עם הקושי הזה היא אימוץ של ענישה אלטרנטיבית, שאינה כוללת מאסר מאחורי סורג ובריח".
בבדיקה שנערכה שנה שעברה נמצא שבית המשפט העליון מדורג שני (39.5%) במדד האמון במוסדות השלטון של המכון הישראלי לדמוקרטיה (אחרי צה"ל). ועדיין, רק כארבעה מתוך עשרה ישראלים הביעו אמון באחד מהמוסדות החשובים במדינה דמוקרטית. כיצד ניתן להגביר את אמון הציבור בבית המשפט?
עו״ד טל גבאי "העוגן הבסיסי ביותר לקיומו של שלטון החוק - אמון הציבור - נמצא בשחיקה מתמדת ואם הקברניטים לא יתעשתו ולא יגדירו זאת כמשימה לאומית ויטפלו בסוגיה באופן המתחייב, ניתן לומר בבירור שעתיד שלטון החוק בסכנה. בהקשר זה צריך לעשות הבחנה בין בית המשפט העליון כערכאת ערעור (אזרחי או פלילי) לבין בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ אשר דן בסוגיות מנהליות וככזה בא בחיכוך עם הממשלה ומשרדיה. אין ספק שההתקפות על בג"צ מצד הממשלה תורמות לפגיעה באמון הציבור שהרי חלק ניכר מהציבור שתומך בממשלה מושפע מעמדות נבחריו, ועם זאת צריך לומר שאותו בית משפט שנתון לביקורת נוקבת מצד הממשלה הכריע במספר לא מבוטל של פסקי דין והחלטות בניגוד לעמדת היועצת המשפטית לממשלה. לשיטתי, הדרך להגביר את האמון בבג"צ היא, בראש ובראשונה, לצמצם את השימוש בו. עבודה הרמונית, יצירתית ובעיקר כזו שטבולה ברצון טוב של כל הנוגעים בדבר יכולה היתה למנוע חילוקי דעות. נראה, שההחלטה על פיטורי ראש השב"כ היא דוגמה מובהקת לסיבוב בג"צי מיותר, שהרי ניתן היה בנקל להגיע למתווה מוסכם על סיום כהונתו".
עו״ד דרור מתתיהו: "למרבה הצער, אמון הציבור בבית המשפט העליון בישראל נמצא בשפל של שנים. בכדי להגביר את אמון הציבור בבית המשפט העליון, צריך להבין קודם מהם הגורמים העיקריים לפגיעה באמון - תחושה של חלקים בציבור שהכרעות בית המשפט מושפעות מאידיאולוגיה ולא מבוססות רק על הדין, העימות החריף בין הרשויות על רקע הניסיון לבצע רפורמה משפטית, משך הזמן הרב לקיום דיונים ולמתן הכרעות, והחלטות ארוכות ומסורבלות שמקשות על הציבור להבין אותן.
בהתאם, צעדים אפשריים להגברת האמון יהיו – הגברת השקיפות והנגישות, למשל באמצעות פרסום מסביר-פנים של פסקי דין מרכזיים בשפה ברורה ופשוטה, פרסום דוחות על היקף התיקים ומשכי הזמן שטופלו, והרחבת השימוש בשידור מקוון של דיונים עקרוניים. כמו כן, נקיטה בפעולות לקיצור זמני הטיפול באמצעות מינויים נוספים או רפורמות פנימיות. בנוסף לאלה, איפוק שיפוטי ושיח מכבד בין כלל הרשויות".
עו״ד רן כהן רוכברגר: "אם הגורם הראשון לירידת אמון הציבור בבית המשפט העליון הוא עיסוק מקוטב בסוגיות חוקתיות קשות בעלות גוון פוליטי, נראה שהגורם השני לכך הוא לא אחר מתחום המשפט הפלילי. טענות לאכיפה בררנית, ליחס שאינו שוויוני לחשודים ולנאשמים, לשרירות ולצדק שמאחר להתגלות מכרסמות באמון באופן מובהק. מכאן החשיבות העצומה בהכנסה של תיקונים משמעותיים לשדה המשפט הפלילי – גם המהותי וגם הפרוצדורלי – על מנת שהצדק גם ייעשה וגם ייראה".
עו״ד רונן בנדל: "כדי להגביר את אמון הציבור במערכת בתי המשפט במיוחד יש להמנע ככל שניתן משיח פוליטי אשר משתלח במוסד היועמ"ש אשר אחראי בין השאר על התביעה הכללית. יש להגן על הרשות השופטת בכל מחיר ולשמור על עצמאותה כמעוז הדמוקרטי האחרון במדינת ישראל. עם זאת יש להנגיש את בתי המשפט לאוכלוסייה אם על ידי תיעוד חזותי, שידורים חיים מבתי המשפט ואם על ידי דוברות אשר מעניקה מדי תקופה (שבוע או חודש) סקירה של החלטות תקדימיות או תכנית טלוויזיונית בה נחשף הצופה לשאלות ותשובות בתחום המשפט. מעבר לכך כאמור בשאלה הראשונה יש לפעול להקטנת העומסים בבתי המשפט".
עו"ד ירון ליפשס: "הדרך היחידה לחזק את האמון בבית המשפט היא הפסקת מסע הדה לגיטימציה של גורמי השלטון השונים ברשות ראש הממשלה ושר המשפטים כנגד המערכת המשפטית".
האם הרגולציה בישראל מצליחה לתת מענה הולם לעבירות להתמודדות צווארון לבן בתחום הסייבר והעולם הטכנולוגי?
עו״ד טליה גרידיש: "כאן הבעיה אינה רק פערי חקיקה, אלא גם מחסור במשאבים ויכולת אכיפה. העולם הדיגיטלי מתפתח במהירות, והעבריינים מאמצים טכנולוגיות חדשות הרבה לפני שהמחוקק והרגולטור מבינים את היקף הסיכון. עבירות כמו הונאות קריפטו, פריצות למידע ושימוש לרעה בבינה מלאכותית דורשות התמודדות מסוג אחר לגמרי.
המענה חייב להיות משולב: עדכון חקיקה מתמיד שמותאם להתפתחויות הטכנולוגיות.
הקצאת משאבים ייעודיים: יחידות אכיפה מתמחות, גיוס מומחים מעולם הסייבר והטכנולוגיה, והכשרות מתקדמות לפרקליטים ושופטים.
שיתופי פעולה בינלאומיים – כי פשעי סייבר לא עוצרים בגבולות מדינה.
בלי השקעת משאבים – גם הרגולציה המתקדמת ביותר תישאר על הנייר. עם השקעה נכונה – אפשר להפוך את ישראל ממדינה שרק מגיבה לאיומים, למדינה שמובילה את הסטנדרט גם בתחום המשפטי".
עו״ד דרור מתתיהו: "המרחב המקוון נגיש לכולם ויש לו מאפיינים מיוחדים, אשר הופכים אותו לכר פורה לביצוע עבירות פליליות מתוחכמות וקשות לפענוח ולהוכחה, כגון אנונימיות, ביזוריות המידע, יכולות הצפנה ונדיפות הראיות. עובדה זו יצרה מגמה ברורה למעבר הפשיעה למרחב המקוון והיא מאתגרת מאד את רשויות אכיפת החוק. בשנים האחרונות, משטרת ישראל הכריזה על התמודדות עם פשיעת הסייבר בתור יעד בעל חשיבות עליונה, אולם הצלחתה חלקית בלבד.
הרגולציה בישראל מאפשרת התמודדות עם חלק ניכר מן האיומים והעבירות במרחב המקוון, אך אינה מספקת מענה מלא ומעשי. ההתפתחות הטכנולוגית המהירה והעבריינים המתוחכמים בתחום משאירים את הרשויות הרלוונטיות כמעט תמיד צעד אחד מאחור. לפיכך, קיים צורך בלמידה מתמדת של הגורמים העוסקים בכך ויכולת לביצוע התאמות למצב המשתנה בזמן מהיר ביותר".
עו״ד רן כהן רוכברגר: "ידוע שהמשפט משתרך באופן מובנה אחרי הטכנולוגיה. הפער הזה מורגש במיוחד בהקשרי הרגולציה שלהם גם מאפיינים ביורוקרטיים מובנים. ברור שלרגולציה יש הצדקות ותועלות ציבוריות ושאי אפשר בלעדיה. אבל בהחלט אפשר וניתן לצמצמה ולייחד אותה לצמתים שבהם אורבים סיכונים מהותיים לאינטרס הציבורי. בתחום הצווארון הלבן לעתים התחושה הקשה היא, בפרפרזה על האמרה הסוציולוגית "The Process is the Punishment״, שהרגולציה היא-היא העונש".
עו״ד רונן בנדל: "כמומחה אבטחת סייבר מטעם סיסקו והטכניון וכמוסמך במשפט וטכנולוגיה אני יכול לומר כי התקדמות המערכת הטכנולוגית יוצרת פערי מידע בין מה שמוגדר "כידיעה שיפוטית", קרי המותב אשר דן בכל תיק פלילי מחזיק בידע שמאפשר לו להכריע באופן שקול והוגן, הוא ואין בלתו. עד לפני מספר שנים הייתה זו אבן הראשה מושכל יסוד בהחלטות בתי המשפט. עתה בעידן הדיגיטלי המצב שונה ומורכב. בית המשפט נחשף לחומרים אשר הופקו באמצעים דיגיטליים, נחשף לראיות אשר דורשות ידע והבנה טכנית כגון מהם לוגים, או תכתובות דיגיטליות, כיצד יש לנתח, בהתאם לכללי קבילות או משקל מידע אשר מתקבל מרשתות חברתיות. מה מידת החוקיות של הראיות ואופן הפקתן. כיצד שומרים על כללי השרשרת הראייתית בהפקת אותן ראיות.
אין כיום לבתי המשפט את הכלים הנדרשים כדי להבטיח משפט הוגן. אופן איסוף הראיות על ידי יחידות הסייבר במשטרת ישראל הנו לעתים קרובות פסול ואולם בית המשפט בהיעדר ידיעה שיפוטית בנושאים טכנולוגיים לא יכול להעביר תחת ידו ביקורת אפקטיבית שיפוטית על אופן איסוף הראיות.
לדוגמא: כשבית משפט מרשיע קטינים על הפצה או החזקה של חומרי תועבה עליו להבין שאם פלוני שלח לפלמוני תמונה של נערה צעירה ופלמוני נדרש (ככל שהדבר חוקי מבחינת איסוף ראיות ובדר"כ הוא איננו כזה) להציג את מכשירו או אז יש לבחון האם פלמוני אכן מחזיק חומר תועבה. כל עוד התמונה נמצאת ברשותו של פלמוני אך הוא לא "הוריד" את התמונה אל מכשירו או אז אין ולא ניתן לייחס לו כוונה להחזיק.
מעבר לכך, המעבר הבין דורי והיעדר ההבנה כי לא ניתן להשוות הלכה למעשה בין עבירות אשר בוצעו באמצעות המרשתת לבין עבירות פיזיות באותו תחום כגון עבירת אינוס וגרם מעשה אונס באמצעות המרשתת, מצב דברים זה יוצר משוואה מסוכנת כאשר מן המפורסמות הנה העובדה כי בתי המשפט מחמירים בענישה מקום בו קיים חלל מידע. לשון אחרת: מע' בתי המשפט מחמירה עם תופעות זרות ולא מובנות לה.
התוצאה הנה הרת אסון אשר עלולה להסלים עד כדי השתת עונשים בלתי הולמים, פרשנות יצירתית אשר ממלאת את החסר בדרך פתלתלה וחמקמקה, חוסר וודאות משפטית ופגיעה אנושה בזכויות נאשמים וחשודים. בהיעדר הפנמה והבנה אימתי חדירה למכשיר נייד, שימוש ברוגלות או הפקת מידע אישי מרשתות חברתיות או אפליקציות וכולי איננה חותרת תחת זכויות חוקתיות ובכלל זה: הזכות לפרטיות לרבות הזכות לקיומו של הליך הוגן. הפגיעה בזכויות חשודים ונאשמים, היעדר יכולת להשתמש בכלים כגון פסילה פסיקתית ובהיעדר חקיקה אשר תענה על צורכי השעה, ובעיקר להשפעה העצומה שיש לבינה המלאכותית הגנרטיבית בחיי היום יום של כל אחד מאיתנו, מנציחה מצב דברים בו עולם המשפט לעולם לא ידביק את עולמות הסייבר. העומס על בתי המשפט יהפוך בלתי נסבל והמחיר הכלכלי חברתי אשר נשלם כחברה יהיה דמיוני. ואחרי כל הדברים הללו לא ברור איפה כיצד יתמודדו בתי המשפט עם עבירות אשר מתרחשות מדי יום ביומו. עבירות טכנולוגיות perse".
בתיקי צווארון לבן ישנם צעדי ביניים משמעותיים ומיידיים, הכוללים הקפאת כספים ונכסים של חשודים ופעמים רבות גם פרסום שם החשוד, צעדים שמייצרים קושי משמעותי עבור החשוד. האם יש טעם לחשיבה מחודשת לגבי צעדים נוקשים אלה או שהם הכרחיים בגלל סוג החשדות?
עו״ד דרור מתתיהו: "הדין הקיים מאפשר לרשויות האכיפה לבקש ולקבל מבתי המשפט צווי ביניים אשר מאפשרים להן לתפוס רכוש שנמצא בבעלות חשודים בעבירות מסוימות - כגון נדל"ן, כלי רכב, חשבונות בנק, כסף מזומן ויצירות אמנות – וזאת עד לשווי היקף העבירות הנטענות, אף אם מדובר ברכוש לגיטימי שאינו קשור לעבירות. למרבה הצער, פעמים רבות, השימוש בכלים הדרקוניים, שהעניקו המחוקק ובתי המשפט לרשויות האכיפה, נעשה באופן בלתי מידתי ולא בהתאם להוראות לדין, דבר שמקשה מאד על חשודים ועסקים שבבעלותם להמשיך ולהתנהל, אף שמדובר בשלב בירור החשדות בעניינם, בו הם עדיין אמורים ליהנות מחזקת החפות. לנוכח האמור, בהחלט יש צורך בחשיבה מחודשת בנוגע לאופן השימוש בכלים הנוקשים הללו ובנוגע לפיקוח והבקרה הראויים על אופן השימוש בהם.
באשר לנושא הפרסום, החוק קובע מפורשות, כי אסור לצלם חשודים באולמות בתי המשפט ולפרסם צילומים כאלה, ללא אישור בית המשפט. עוד קובע החוק, כי אסור לפרסם שמו של חשוד, עד תום 48 שעות מהמועד שבו התייצב לחקירה או עד לסיום הדיון הראשון שהתקיים לפני שופט בעניינו. למרבה הצער, פעמים רבות ההוראות הללו מופרות וזכויות חשודים נרמסות באין כל מפריע. אני סבור, כי כל הצדדים במשולש – בתי המשפט, פרקליטים וסניגורים – צריכים להקפיד הקפדה יתרה כי הוראות הדין בהקשר זה תבוצענה וכי יהיה מחיר ממשי וכואב למי שיפר אותן".
עו״ד רן כהן רוכברגר: "גופי החקירה והתביעה נוהגים לפטור בתנועת יד מבטלת את תלונות הסנגורים בדבר הנזק הכבד שנגרם לחשודי הצווארון הלבן מעצם הסעדים הזמניים עם פרוץ החקירה – התפיסות, ההקפאות והכרוך בהן. אבל בעולם המעשה אלה סנקציות קשות, לא פעם דרקוניות, שהן העונש עצמו. וכך עלולים אותם צעדי ביניים, כאשר חזקת החפות עוד עומדת, להוביל לקריסה עסקית. לכן ההשלכות של אותן סנקציות מזכירות לעתים בהשפעתן מעצר ממושך, כשבשל ייסורי ההליך החשוד נואש מלנהל את הגנתו ונאלץ להגיע להסדר טיעון רק מחמת אותו סבל שקיצר את נשימתו".
עו״ד רונן בנדל: "הזכות לפרטיות בהקשר האמור ממילא איננה קיימת כמו גם "הזכות להשכח". סוג העבירה בין אם עסקינן בעבירות פיסקליות המבוצעות על ידי פרנסי העיר או בין אם מדובר בעבירות הנחזות להיות צווארון כחול לטעמי אינו מעלה או מוריד. בכל מקרה יש לנקוט בצעדים כאלה במשורה תוך התחשבות בחשוד/נאשם ובני משפחתו ותוך ביצוע איזונים בין טיב החשדות והראיות אשר בידי הרשות החוקרת לבין זכותו של החשוד ובני משפחתו להתקיים בכבוד. זוהי מעין מקבילית כוחות שעה שהראיות הנן קונקלוסיביות ומחזקות את החשדות או אז יטה בית המשפט לנקוט בסנקציות כגון הקפאת כספים ותפיסת נכסים ולהפך. ככל שהראיות דלות במהותן על בית המשפט לנקוט בסנקציות קלות יותר".
עו״ד טל גבאי: "לשם ההמחשה ניקח איש עסקים. לרוב בתיקי צווארון לבן מדובר באנשים נורמטיביים שהם מצויים בשיא כוחם. לפנות בוקר, מתייצבים מספר רב של שוטרים בבית, הילדים מתעוררים בבהלה, כל השכונה עומדת על הרגליים, אתה מצטייר באותם רגעים כארכי פושע, מתבצע חיפוש לא נעים בבית, השוטרים מוציאים בדרכם לניידת הררי ארגזים, מחשבים, אתה מובל אזוק לעיני כל, ומכאן מתחולל מחול שדים שלם. במקביל המשטרה פושטת על המשרדים שלך, ולמעשה משביתה אותם. ועכשיו נוסיף על כך שבעבירות כלכליות המשטרה תופסת נכסים וחשבונות בנק, כך שאתה לא יכול להזיז שקל מחשבון לחשבון. ברגע אחד מבנאדם חזק וחופשי שרק אתמול בערב ישב בארוחה עסקית, אתה מאבד שליטה על חייך, מוצא את עצמך בחדרי חקירות, עצור בתנאי כליאה מזעזעים, ומובל אזוק, לאחר מסע של שעות ב'זינזנה' המצחינה לבית המשפט, שם אם איתרע מזלך ואתה מעט מפורסם מחכה לך צבא של עיתונאים שמצלמים אותך בשעתך הקשה מכל זווית אפשרית. לצערי התמונה הקודרת הזו שעכשיו תיארתי היא תמונה שגרתית במשרדי. בעיני מנגנון התפיסה והחילוט מאופיין ביד קלה של המערכת המשפטית על ההדק. בעייתיות זו נובעת, בראש ובראשונה, מכך שכמעט ואין עבירה כלכלית, לרבות עבירה שמקורה בטוהר המידות, שלא מוצמדת לה, כבר מראשית החקירה, עבירה של הלבנת הון אשר מכילה בחובה את מנגנון התפיסה והחילוט. לשיטתי הטעם לכך מקורו בהרחבת עבירת הלבנת ההון בפסיקה - כך למשל קבלת סכום כסף נקוב במרמה, אשר הוכנס לחשבון הבנק הפרטי של החשוד, תחשב כהסוואת הכספים העולה כדי הלבנת הון, רק בשל כך שאלה "התערבבו" עם כספים חוקיים אשר מצויים בחשבון הבנק".
עו"ד ירון ליפשס: "הקפאת הנכסים והכספים של חשודי צווארון לבן גורמת לקריסה של פעילות כלכלית לגיטימית כבר בשלב החקירה, תוך חתירה תחת חזקת החפות. הפרסום האוטומטי של שם החשוד, שבהתאם להלכות שנקבעו כמעט ואין לו חריגים, יוצר קושי מיוחד לחשודים בתחום הצווארון הלבן, אשר במקרים רבים נמצאים במוקד תשומת הלב הציבורית.
לאור העובדה שבמקרים רבים בעבירות הצווארון הלבן לא מתקיימת מסוכנות וכיוון שהקפאת הנכסים והכספים גוררת פגיעה אנושה בפעילות כלכלית לגיטימית, יש מקום לריכוך הצעדים הללו בעניינם של חשודי צווארון לבן".
d&b – לדעת להחליט
