פרשנות
הבלו ירד בשקל, החשבון יגיע אחרי הבחירות
הוראות השעה של סמוטריץ' יפקעו בסוף אוקטובר, והממשלה שתקום תצטרך להכריע אם להאריך הטבה בעלות של כמיליארד שקל בשנה או לבטל אותה ולהעלות את מחיר הבנזין
מחצות אמש ירד מחיר ליטר בנזין 95 בשירות עצמי ב־50 אגורות, ל־7.77 שקלים. זו הפחתת הבלו השנייה שעליה חתם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בתוך חודשיים, והיא נדרשה – כמו קודמתה – לאישור מיוחד של היועצת המשפטית לממשלה, שבדקה אם מדובר בכלכלת בחירות אסורה. הסיבה לשתי ההפחתות פשוטה. ב־1 בספטמבר עודכן הבלו אוטומטית כלפי מעלה לפי המדד, בדיוק כשמחירי הבנזין בשווקים הבינלאומיים זינקו. המדינה מצאה את עצמה גובה מס שיא על מחיר שיא, שבועות לפני בחירות. היא בחרה לסגת.
כמה זה שווה? כשקל לליטר. כלומר, לולא שתי ההפחתות, מחיר הבנזין היום היה 8.78 שקלים לליטר. אלא שההפחתות ניתנו כהוראות שעה. שתיהן פגות ב־31 באוקטובר, ארבעה ימים אחרי הבחירות. וכאן נפער בור שאיש לא תיכנן, אבל כולם ייפלו לתוכו.
גם בתרחיש המהיר ביותר לא תהיה ממשלה חדשה לפני דצמבר. המשמעות היא שההחלטה אם להאריך את ההפחתות שייכת לממשלה הנוכחית, והיא תתקבל ארבעה ימים אחרי הבחירות. לכן, ההחלטה אינה סימטרית. אם הקואליציה הנוכחית מנצחת, היא ממשיכה, לבטח אם לא תהיה הכרעה בסיבוב הראשון ויהיה סבב שני. לכן, סביר להניח כי תאריך את כלכלת הבחירות. אין סיבה שלא. ההפחתה שהחלה כצעד קמפיין תהפוך לקבועה בדרך הישראלית המוכרת. לא בהצבעה, אלא בהארכה אחרי הארכה.
אם הקואליציה הנוכחית מפסידה – התמונה מתהפכת. לממשלה יוצאת אין שום תמריץ להאריך הטבה שעלותה כמיליארד שקל בשנה. ממשלה שהובסה בקלפי וכעבור ארבעה ימים מאריכה הטבה בסדר גודל כזה, היא מקרה משפטי אחר לגמרי. ואז ההפחתה פוקעת מאליה. ב־1 בנובמבר קופץ מחיר הדלק בשקל, באמצע משא ומתן קואליציוני, על חשבונה של ממשלה שעוד לא הושבעה ולא קיבלה שום החלטה. מי שינסה להסביר לציבור שלא הוא עשה זאת, יגלה שזה לא עובד.
עלות ההארכה, לפי הערכות באוצר, היא כ־950 מיליון שקל בשנה. זה לא מעט כסף עבור ממשלה הנושאת גירעון של יותר מ־3% תוצר, שנה רביעית ברציפות.
הנקודה היא שאיש לא יקבל כאן החלטה. הוראת שעה היא מכשיר שנועד להיות זמני, והניסיון מלמד שהוא לא כזה. בין אפריל 2022 לינואר 2024 הופחת הבלו ברציפות, בעלות של 1.8 מיליארד שקל ב־2022 ו־2.1 מיליארד שקל ב־2023. ההפחתה בוטלה בסופו של דבר. לא מפני שמחירי הדלק ירדו מספיק, אלא בגלל שפרצה מלחמה והמדינה הייתה זקוקה לכסף. מכאן ואילך, בכל אחד משני התרחישים, הממשלה הבאה תמצא על שולחנה שלוש אפשרויות.
הראשונה היא לא לעשות דבר. הממשלה הקודמת העלתה את המע"מ מ־17% ל־18%, ואיש לא התכוון להפחיתו חזרה. בסימטריה מושלמת, הממשלה הזו הפחיתה את הבלו, וכך הוא יישאר.
האפשרות השנייה היא להחזיר את הבלו לרמתו הקודמת ביוזמה מפורשת. זה אומר להקפיץ את מחיר הדלק בשקל ביום אחד, אל מעבר ל־8.70 שקלים. ממשלה חדשה שתפתח כך את דרכה תשלם את המחיר הפוליטי של העלאת מס, בלי שהיא זו שהחליטה להוריד אותו. לא סביר, וגם לא חכם.
השלישית היא היחידה הכנה: רוויזיה. הממשלה הבאה תצטרך ממילא לפתוח את כל סל המיסוי העקיף ולקבוע מהו תמהיל המיסוי הנכון. היא תוכל לעשות את מה שאי אפשר לעשות היום: להעלות את הבלו חזרה בנימוק של צמצום צריכת דלק מזהם ולא כסתימת חור. מבחינה חשבונאית זו אותה החלטה בדיוק כמו האפשרות השנייה. מבחינה פוליטית זה דבר אחר לגמרי. מס שמוסבר הוא מס שאפשר להגן עליו.
ויש נימוק אחד שיקל עליה מאוד, והוא קשור לשאלה מי בדיוק קיבל את השקל הזה. בעל רכב חשמלי לא קיבל אגורה כי הוא לא קונה בנזין. בעל רכב חסכוני שנוסע 15 אלף ק"מ בשנה חוסך 900 שקל בשנה (לפי שישה ליטר ל־100 ק"מ). בעל רכב ספורט שצורך 15 ליטר ל־100 ק"מ חוסך 2,270 שקל. ההטבה פרופורציונלית לצריכת הדלק, כלומר לזיהום, לגודש ולהוצאה. הבזבזן והמזהם קיבל פי 2.5 מה"ירוק" והחסכוני, ואין סוף יותר מהחשמלי (שלא קיבל כלום). זה ההפך הגמור ממה שהבלו אמור לעשות: להעניש את המזהם. כך או כך, החשבון לא נעלם. אחרי הבחירות מישהו יצטרך לבחור: להשאיר מיליארד שקל בשנה אצל הנהגים — או להיות זה שלוקח אותם בחזרה.
