סגור
גג עמוד NSO דסקטופ

פרשנות
כשחוק האזנות סתר ונייד נפגשים

הדילמה הנצחית: מהו מחיר המלחמה בעבריינים שהחברה מוכנה לשלם כדי להגן על זכויות אדם

הכותרות דיווחו על כך שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ביקש הבהרות מהמשטרה על השימוש בתוכנת פגסוס. לצד השמחה, צריך לשאול האם היועץ, שממונה על אכיפת החוק, הוא הכתובת לבירור מחדלים פוטנציאליים של אוכפי החוק? האם אין בכך סוג של ניגוד עניינים?
המפגש בין יכולותיה האדירות של פגסוס לבין חוק האזנות סתר הוא כניסיון לחקור ראש ארגון פשע בידי צוער שהחל רק עכשיו קורס חוקרים. אבל גם בלי פגסוס, המפגש בין הטלפון הנייד לבין חוק האזנות הסתר הוא תאונת דרכים ידועה מראש. נשיאת העליון אסתר חיות, בפסק הדין בעניין החדירה שלא כחוק לניידי יועצי ראש הממשלה, הציעה להסדיר את העניין בחקיקה. ואם חקיקה נחוצה לחדירה הקונבנציונלית, היא נחוצה שבעתיים לגבי פגסוס.
כמה בעיות מרכזיות עולות במפגש המשולש הזה חוק־נייד־פגסוס. קבלת צו החדירה מהשופט; השימוש הנרחב בחומרים כולל השפעה על צדדים שלישיים; הסתרת חומרים מהסנגורים; אגירתם ושמירתם להזדמנות מתאימה.
על שינוי החקיקה המתבקש: לחייב את החוקר לגלות לשופט את מהות הכלי שבכוונת המשטרה להפעיל. שכן כשהמשטרה מבקשת צווים היא לא מפרטת זאת. גילוי כזה אמור להשפיע על מאזן שיקולי השופט
חתימת צו חדירה במעמד צד אחד לא באמת מאפשרת לשופט להבין את המשמעויות האמיתיות של חתימתו. ב־2019, למשל, הוצאו 24 אלף צווי חיפוש במחשב ובטלפון. האם שופט באמת יכול להבין ולהגביל? האם הוא לא חותמת גומי? נשיא לשעבר של בית משפט מחוזי, מספר: "כשהבקשה היא חדירה לטלפון של חבר ארגון פשיעה או בעל עבר פלילי עשיר, אנחנו חותמים כחותמת גומי. לגבי אחרים, כאשר המשטרה מבקשת להאריך את הצו, הייתי מבקש לשמוע את ההקלטות שכבר הושגו כדי לבסס את צו ההמשך. לא תמיד הייתי מסתפק בפרפרזה נטולת הקשר שהחוקרים היו מארגנים מההקלטות".

1 צפייה בגלריה
פגסוס NSO תוכנת ריגול פרטיות סייבר האקר פריצה
פגסוס NSO תוכנת ריגול פרטיות סייבר האקר פריצה
פגסוס של NSO
(צילום: גטי)

האזנות סתר נחלקות בדרגת פולשניותן. האזנות נפח (שמאזינות לכל הנמצא בחללו של החדר) הן מסיביות יותר מההאזנות לטלפונים. פגסוס מציעה את נשק יום הדין, את ההפשטה המוחלטת של הנעקב מפרטיותו. ולכן שינוי החקיקה המתבקש צריך לחייב את החוקר המשטרתי לגלות לשופט את מהות הכלי שבכוונת המשטרה להפעיל. להגביל בחוק את הפעלת הכלי רק במקרים חריגים שמצדיקים זאת. כשהמשטרה מספרת שהיא נוהגת לבקש צווים, היא לא מספרת האם היא מגלה לשופט מהו הכלי שבכוונתה להשתמש. גילוי כזה אמור להשפיע על מאזן שיקוליו.
המשטרה לא זקוקה לצו בית משפט כדי להחרים טלפון. היא מחרימה אותו כדי שהנחקר לא ימחק מידע שישבש את החקירה. חיטוט בטלפון מאפשר לחוקרים ל"גלות" עבירות שמלכתחילה לא התבקשו. אדם נחקר על מעורבות בתאונת דרכים והחוקרים מגלים תכתובת עם רואה החשבון שמחשידה בעבירת מס.
צו החדירה הראשוני לנייד פותח אינספור הזדמנויות: סחיטה, חקירות נוספות, השפעה על צדדים שלישיים ועוד. פגסוס מכפיל את הפיתוי.כאשר מחאת הסניגורים להסתרת חומרי חקירה עולה בתיקים של נבחרי ציבור, הקשב הציבורי נאטם, אבל הסוגיה עקרונית. המחשב והנייד מכניסים לחוקרים כמויות אדירות של חומרים. חובתם להעביר לסניגורים רק את חומרי החקירה. הוויכוח איפה עובר הגבול בינם לחומרים אחרים לא ייפתר.
חשיפת “כלכליסט” מאירה את הדילמה הנצחית: מהו מחיר המלחמה בעבריינים שאנו מוכנים לשלם כדי להגן על זכויות אדם. המחיר הוא בפסילת ראיות ובהענשת חוקרים שהפרו את החוק. כל עוד לא נהיה שם ברמת התרבות הדמוקרטית, נסתפק בתיקוני חקיקה ובג"צים מלומדים.