היום שאחרי בישראל: הזדמנות להשתחרר מההרס על מלא
לאחר שטראמפ הצליח להגשים את הרצון הדמוקרטי של רוב הציבור הישראלי בשחרור החטופים והפסקת הלחימה, מספק המתווה שלו תקווה לתיקונים נוספים ביום שאחרי. לא כל הבשורות אופטימיות אבל אולי נזרע הזרע לתחילת השיקום
החזון והתחזית של "היום אחרי" מוזכרים לרוב בהקשר של עזה. ראוי לדון בהם גם בהקשר הישראלי. שיקומה של עזה יתרכז בממד הפיזי ואילו שיקומה של ישראל יתמקד בצד הנפשי. האתגרים שנערמו בשנתיים האחרונות מאז טבח 7 באוקטובר, ומה שקדם לו, ההפיכה המשטרית, שינו לחלוטין את הדנ"א הפנימי ועיצבו כאן חברה חדשה שמנרמלת תופעות שבעבר נשרכו בשוליה – השקר, ההקצנה, הכהניזם. ובהדרגה הן טיפסו למרכז המיינסטרים וההוויה. והן כאן, גם אחרי שהחטופים ישובו, המלחמה תסתיים, וייפתחו הזדמנויות חדשות בפני ישראל – אזוריות, בינלאומיות וכלכליות.
מי אחראי: הקרב על התודעה
"היום שאחרי" שלנו ייפתח, כבר נפתח, בקרב על התודעה – למי תודה ולמי ברכה? לנשיא טראמפ כמובן, אבל מה חלקו של בנימין נתניהו? האם נגרר בעל כורחו או שהוא בעצם המחולל האמיתי של המהפך? דובריו, שריו ושופרותיו כבר משווקים במרץ את המסר שהכל מכוח מנהיגותו וגאונותו. מתנגדיו טוענים שהגענו באיחור רב לתוצאה, שאפשר היה להגיע אליה מזמן עם פחות חיילים וחטופים הרוגים. לזכותו של נתניהו יעמוד ניקוי האיומים האזוריים מהפרוקסים האיראניים בלבנון וסוריה. ניקוי שבודד את חמאס, שגם אם לא הוכרע, נותר כאיום היחיד על גבולותינו. המכות האוויריות ארוכות הטווח באיראן, תימן וקטאר העצימו את דימויה של ישראל כמדינה "מטורפת" ונטולת בלמים - דימוי שבלעדיו קשה לשרוד במזרח התיכון. אין ספק שמציאות זו שירתה את טראמפ ודחפה לכפיית המתווה הנוכחי. בין שמניעיו הם שלום, נובל והזדמנות לבניית קואליציות אזוריות, ובין שהצלת שותפיו העסקיים.
האתגר המרכזי של החברה הישראלית כעת הוא פירוק מכונות הרעל והשטנה שהתקבעו במחזור הדם והחיים שלה. בנימין נתניהו הוא האחראי המרכזי ליצירת גושי השטנה והפחד ההדדיים
השסע ומכונות הרעל: נתראה בבחירות
האתגר המרכזי של החברה הישראלית ביום שאחרי הוא פירוק מכונות הרעל והשטנה שהתקבעו במחזור הדם והחיים שלה. נתניהו הוא האחראי המרכזי ליצירת גושי השטנה והפחד ההדדיים. העמקת והעצמת השסע הפנימי שירתו אותו אסטרטגית במגוון יעדיו: למילוטו מהאחריות לטבח; למסמוס משפטו הפלילי וחומרת הממצאים נגדו בוועדת הצוללות; לקידום ההפיכה המשטרית שתסיר מעליו כל פיקוח וביקורת.
השד הזה השתחרר מהבקבוק ועמס עליו את כל פערי החברה (יהודים־דמוקרטים, דתיים־חילוניים, אשכנזים־מזרחיים, שמאל־ימין, אליטה־פריפריה) כדי להתייצב בחזית הקרב הגדול שמנהל את חיינו - “ביבי” מול “רק לא ביבי”. ההצלחה של נתניהו היא לנקז את כל חולייה של המדינה, שלמרביתם אחראים הוא וממשלתו, לשאלה הפוליטית והאישית סביבו. הדרך לתיקון עוברת בהכרה שהשסע הפנימי העמוק הוא הסכנה הגדולה ביותר לקיומנו.
ועכשיו הסכנה היא שהישרדותו הפוליטית של נתניהו תכתיב את העמקת השסע. וזה יקרה דווקא בגלל שניטל ממנו הכלי של המשך המלחמה. מבחינתו, אין יותר “יחד ננצח”, יש רק בחירות שהוא לבדו צריך לנצח. הרעל והשסע ששירתו אותו במילוטו ממוקשי המשפט והאחריות, יגויסו כעת למשימת הבחירות.
הבחירות שבהן ייאבק צד אחד על צביונה הדמוקרטי של המדינה ואילו הצד השני ייאבק על המשך שלטון נתניהו. מעולם לא נרשמה בישראל סתירה כה כואבת בין שתי המטרות האלה.
הפוליטיקה: הרחקת הכהניזם
הפוליטיקה בהובלת והשראת נתניהו הזדהמה בשני נגעים שחייבים להיעקר כתנאי להשבת ישראל למסלול ההמראה המיוחל. האחד, הכשרת הכהניסטים הגזענים־משיחיים כשותפי שלטון לגיטימיים מול צדו השני של אותו מטבע: דה־לגיטימציה ושלילת הערבים כשותפי שלטון. שני צידי המטבע ניזונים משנאה לערבים שקיבלה רוח גבית בטבח. על קומת השנאה החיצונית נבנתה קומת השנאה הפנימית, ועכשיו צריך לנהל את שתיהן. התיקון חייב לעבור בפירוק שתי המגמות הפוליטיות ובפירוק שתי קומות השנאה.
הבעיה הפלסטינית הוחזרה לסדר היום ועשוייה להתקדם עם השתלבותנו במפה חדשה של בריתות אזוריות. בינתיים, הריפוי הפנימי מחייב קירוב של נציגי הציבור הערבי והרחקת הכהניזם מחיינו. נתניהו נזקק לברית כדי לתחזק את הקואליציה שלו והוא נזקק לשלילת הערבים כדי למנוע קואליציה נגדו. הדרך שבה מסיים טראמפ את המלחמה מורה לישראל סדר יום פוליטי הפוך. בהחלט סיבה נוספת להריע לנשיא האמריקאי.
החזרת הכוח לחוק: ממלכתית בלבד
התיקון המשפטי המתבקש בישראל של "היום שאחרי" הוא החזרת הסמכות והמונופול על פרשנות החוק מהממשלה לפרשנים המוסמכים: היועצת המשפטית לממשלה ובית המשפט העליון. על הפרק תלויות ועומדות בבג"ץ שלוש עתירות בנוגע למינויי ההפיכה המשטרית: מינוי נציב שירות המדינה, פסילת ראש השב"כ דוד זיני, ופיטורי היועצת המשפטית גלי בהרב־מיארה. בשתי העתירות הראשונות מסתמן ניצחון לממשלה, והקרב הגדול הוא על היועצת. תשעה שופטי בג"ץ שלחו את הממשלה לתחנה שהיא תנאי לפיטורים - ועדת גרוניס לאיתור ופיטורי היועצת. הבעיה היא שאין ועדה. הממשלה לא מצליחה לאייש אותה בשר משפטים/יועץ משפטי לשעבר. וגם, ב־26.10 פוקעת כהונת יו"ר הוועדה גרוניס, מה שמרחיק עוד יותר את הממשלה מהוועדה. התוצאה הבג"צית הצפויה היא פסילת פיטורי בהרב־מיארה. הממשלה תועמד אז בפני אתגר ההפיכה הגדול בתולדותיה: לרסק סופית את מערכות המשפט - גם באי־ציות לבג"ץ וגם בפיטורים לא חוקיים של היועצת. בהנחה שלא תעשה זאת, יונח הבסיס לתחילת החזרה לשפיות – להחזרת הסמכות להחלת שלטון החוק לגורמים המוסמכים – בג"ץ והיועצת – ולא ללוין, קרעי וגוטליב שמנסים לשכנע שהם החוק ואילו עמית ובהרב־מיארה הם העבריינים שפורעים אותו.
ועדת חקירה: ממלכתית בלבד
סיום המלחמה אמור להביא עמו גם את סיום הדחיינות והתירוצים. הגיע, באיחור ניכר, מועד הקמתה של ועדת החקירה והשאלה תהיה איזו. ממשלת נתניהו ניהלה מלחמת חורמה, אישית ומוסדית, נגד נשיא העליון יצחק עמית רק כדי לקצור היום את הדיבידנד: שלילת הלגיטימציה שלו להקים ועדת חקירה ממלכתית. במקביל היא עודדה את מבקר המדינה שיבוא חשבון עם הצבא, אבל גם עליו היא לא יכולה לגמרי לסמוך. לפעמים זולגת ממנו ביקורת שמטילה אחריות על הממשלה. נתניהו ולוין חותרים להקמת ועדה "שתיהנה מאמון רחב של העם". אולי ועדה שהכנסת תבחר. הם יכולים ללכת גם אל אופציה קיימת, כמו ועדת בדיקה ממשלתית. בכל מקרה הם לא רוצים לראות בה אישים עצמאיים שנשקפת מהם הסכנה להטלת האחריות על נתניהו וממשלת הכהניסטים־ביביסטים־חרדים שלו. ועדה כזו לא תזכה לאמון מחצית מהציבור. מה שנותר לנתניהו הוא לקעקע את האמון בוועדה הממלכתית, אף שרוב הציבור תומך בה. וחשוב לזכור: נתניהו עדיין לא סיים את משפטו הפלילי וטרם הופיע בפני ועדת הצוללות. תוסיפו את זה לחבלי הלידה וההתנעה הארוכים של ועדת חקירה ממלכתית חדשה ותבינו שנתניהו מתרחק ממנה. לא רק רעיונית, אלא גם פיזית.
השירות הממשלתי: סילוק הקקיסטוקרטיה
כאן נחוץ תיקון דחוף ביותר ל"יום שאחרי". ממשלת נתניהו הפקידה על ניהול חיינו השוטפים, בחירום וברגיעה, את הגרועים שבשרים. ההפיכה המשטרית הקימה לנו קקיסטוקרטיה – ממשלה המנוהלת בידי הגרועים ביותר. כמעט כל שם שננקוב בו יתברר כבחירה הגרועה ביותר לניהול המיניסטריון שהוקצה לו. ויש כאן צירוף בין לא כשירים לבין מסוכנים; בין נטולי יכולת ביצוע לבין חדורי אידיאולוגיה לריסוק המהות הדמוקרטית שמגולמת בתחום שנמסר לאחריותם. שלמה קרעי בתקשורת, יריב לוין במשפטים, איתמר בן גביר במשטרה, יואב קיש בחינוך, עידית סילמן בהגנת הסביבה, מאי גולן בשוויון חברתי ומעמד האשה. גם בקומת הביצוע שמתחת לקומת האידיאולוגיה נכשלה הממשלה בשיקום חבלי הארץ שנפגעו, לסיוע יעיל ואיכותי לאזרחים שסובלים. אחד הפתרונות שנמצא הוא טינופם והוקעתם של גופים כמו אחים לנשק, שדווקא הצליחו להיכנס לוואקום הממשלתי ולהושיט יד.
תקשורת: רגולציה לערוץ 14
נכון שדמוקרטיה לא סוגרת כלי תקשורת. חשוב שכולם יישמעו, שאלף פרחים יפרחו. אבל, ככל שיש חריגים נדירים לכלל הזה, הוא אמור להיות מוחל על ערוץ 14. ואם לא ייסגר ביום שאחרי, אז לפחות להכפיפו לרגולציה שתנטר קצת את כמויות השטנה, ההסתה והפייק (לרשעות אין תקנה ותרופה) שמשווקות שם בכמויות מסחריות ללא אחריות, ללא אתיקה, ללא היגיינה עיתונאית מינימלית.
הדמוקרטיה: חידוש האמנה
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הצליח להוציא לפועל את הרצון של רוב אזרחי ישראל: שחרור החטופים וסיום הלחימה. אם זה היה תלוי בנתניהו וממשלתו, ספק אם זה היה קורה. אז נכון שצריך להביא בחשבון את האמירה הבן־גוריונית ש”לא חשוב מה העם רוצה, חשוב מה העם צריך”, ועדיין, הפער הבלתי נתפס בין רצונו של נתניהו להמשיך בלחימה ולסכן חטופים רק כדי לקיים ממשלת הפיכה משטרית וכהניסטית, שמנוכרת לערכים ולאינטרסים של רוב הציבור, מדגיש את הגירעון הדמוקרטי של הממשלה. ועכשיו, כשטראמפ ליכד קואליציה הבינלאומית, וחתנו ג'ארד קושנר תפר את זרם התודעה הנשיאותי לתוכנית מעשית, התחדד הפער בין יעדי ממשלת נתניהו לבין הנורמות הראויות לחברה הדמוקרטית שלנו.
והתחדד הלקח ל"יום שאחרי": לחידוש האמנה שבין המנהיגות לאזרחיה באשר להפקרה המתמשכת של חטופים והקרבת החיילים המופקרת. צריך היה את צלצול הגונג בוושינגטון כדי לשים להן קץ.
