בין הפרה יסודית לתום לב: פסק הדין שמחדד את גבולות זכות הביטול בחוזים
העליון מחדד כי הפרה יסודית אינה מעניקה זכות אוטומטית לביטול חוזה, כאשר נסיבות המקרה מחייבות בחינה של תום הלב
לאחרונה פורסם פסק דין של בית המשפט העליון (בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים), בנושא דיני חוזים, אשר ניתן פה אחד – ע"א 6275/23 ג'ק ריימונד ג'ייקובס נ' משה עמר. פסק הדין עוסק במספר סוגיות מרכזיות המחדדות את האופן שבו יש להבין ולהפעיל זכויות חוזיות, ובעיקר את זכות הביטול של חוזה עקב הפרה יסודית של הצד שכנגד.
תיאור המקרה: הצדדים חתמו ביולי 2020 על הסכם למכירת דירה. הרוכשים שילמו מקדמה, והיתרה אמורה הייתה להיות משולמת עד אוגוסט 2020, כנגד מסירת החזקה בדירה. עוד נקבע בהסכם כי אם עד אותו מועד לא יעלה בידי המוכר לקבל טופס 4, מועד התשלום יידחה ל-10 ימי עסקים לאחר המצאתו, והמוכר התחייב לפעול לקבלת טופס 4 בתוך 12 חודשים. התחייבויות אלו, לצד התחייבויות אחרות, הוגדרו כהתחייבויות יסודיות, והוסכם כי איחור של עד 7 ימים בביצוע כל התחייבות תחת ההסכם לא ייחשב כהפרה.
בפועל, טופס 4 התקבל בידי המוכר באיחור של כשלושה חודשים לאחר תום 12 החודשים שנקבעו לכך. לאחר קבלתו, פעלו הרוכשים לקבלת משכנתא, אך לא השלימו את התשלום במועדים שנקבעו בהסכם – לא בתוך 10 ימי העסקים ואף לא במסגרת ארכת החסד של 7 הימים הנוספים. המוכר מצדו שלח הודעת ביטול בסמוך לאחר פקיעת ארכת החסד. למחרת קבלת הודעת הביטול אצל הרוכשים, התקבל אצל הרוכשים אישור עקרוני מהבנק לבקשת המשכנתא, והרוכשים ביקשו מהמוכר להשלים את העסקה. הצדדים קיימו מו"מ קצר שלא הבשיל, והמוכר הגיש לבית המשפט תביעה לסעד הצהרתי לפיו ההסכם בוטל כדין. מנגד, הרוכשים הגישו תביעה שכנגד לאכיפת ההסכם.
בית המשפט המחוזי קבע כי הביטול של ההסכם על-ידי המוכר היה כדין. בית המשפט העליון, פה אחד, הפך את התוצאה: אמנם נקבע כי הרוכשים הפרו את ההסכם בהפרה יסודית מוסכמת מאחר שלא ביצעו את התשלום בהתאם למועדים שנקבעו בהסכם, אך נקבע גם כי מימוש זכות הביטול על ידי המוכר נעשה בחוסר תום לב. לפיכך, ההסכם בוטל שלא כדין, ובית המשפט הורה על קיום ההסכם.
הנימוק המרכזי היה שהמוכר עצמו הפר קודם לכן את ההסכם בהפרה יסודית, כאשר איחר בקבלת טופס 4. הפרה זו יצרה אי-ודאות ממשית לגבי המשך קיום לוחות הזמנים שנקבעו בהסכם. בנסיבות אלה, ובהינתן שהרוכשים היו קרובים מאוד להשלמת המימון, נקבע כי לא ניתן היה לעמוד על ביטול מיידי מבלי להעניק להם ארכה נוספת. במילותיו של כבוד השופט גרוסקופף: "עמידה דווקנית על קיום המועדים החוזיים, מצדו של צד שאיחר באופן משמעותי בקיום התחייבותו המהווה תנאי מקדים לתשלום יתרת התמורה (מבלי להכריע אם מתקיים קשר סיבתי בין האיחור בקבלת טופס 4 לבין העיכוב בתשלום יתרת התמורה), שהיא גם הפרה יסודית – אינה יכולה להיחשב התנהגות בתום לב...".
מפסק הדין עולות שלוש סוגיות מרכזיות:
א. בית המשפט העליון עמד על ההבחנה בין שני סוגים של הפרות יסודיות לפי סעיף 6 לחוק התרופות
הפרה יסודית עשויה להיות הפרה יסודית מסתברת, כאשר מדובר בהפרה שאדם סביר לא היה מתקשר בחוזה אילו צפה מראש את התרחשותה ואת תוצאותיה; כמו כן, הצדדים יכולים להסכים על הפרה יסודית מוסכמת, מקום בו הצדדים קבעו במפורש בחוזה כי הפרה מסוימת תיחשב ליסודית.
כאשר הפרה היא יסודית (בין אם הפרה יסודית מסתברת, לבין אם הפרה יסודית מוסכמת, ובלבד שאין עסקינן ב"תניה גורפת" – ועל כך נרחיב), המשמעות המעשית היא שלנפגע עומדת, ככלל, הזכות לבטל את ההסכם לאלתר בהתאם לסעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. לעומת זאת, כאשר ההפרה אינה יסודית, זכות הצד הנפגע לבטל את ההסכם כפופה למתן ארכה סבירה טרם ביטול החוזה, והביטול כפוף גם לשיקולי צדק (כלומר, בית המשפט יוסיף ויבחן לגופם של דברים האם הביטול מוצדק).
ב. בית המשפט העליון הבהיר מתי תניה חוזית הופכת ל-"תניה גורפת"
אחת הסוגיות המעניינות בפסק הדין, אליה התייחס כבוד השופט גרוסקופף בבחינת למעלה מן הצורך, היא גבולותיה של "תניה גורפת" (הוראה חוזית המגדירה מראש שורה של הפרות כהפרות יסודיות, מבלי להבחין ביניהן). מקום בו ייקבע שהוראה בהסכם הקובעת מהן ההפרות היסודיות היא "תניה גורפת", יישלל תוקפה של אותה הוראה. משמעות הדבר היא שככל שעסקינן ב-"תניה גורפת", על אף הסכמת הצדדים שהפרת איזה מבין מניין התחייבויות שונות יהווה הפרה יסודית – בית משפט לא ייתן להוראה זו תוקף, אלא אם ישתכנע שהתניה הייתה סבירה במועד חתימת ההסכם (כאשר יש לזכור, שגם מקום בו נקבע שהוראה נפסלת כ-"תניה גורפת", ההפרות הנזכרות בה עשויות עדיין להיחשב כיסודיות, ככל שמדובר בהפרה יסודית מסתברת).
לעניין זה בית המשפט קבע כי לא כל רשימה רחבה של הפרות יסודיות תיחשב ל-"תניה גורפת". נקבע כי תניה תסווג כ"תניה גורפת" רק כאשר הצדדים כרכו יחד הפרות שונות מבלי להבחין בין הפרות חמורות לבין הפרות קלות (ובכך בית המשפט אימץ מבחן מהותי, ודחה את המבחן הטכני אשר היה נהוג בעבר לפיו די בשתי הפרות שונות המופיעות בתניה אחת כדי לסווגה כגורפת). במילים אחרות, נקבע כי הקושי אינו בעצם ההגדרה החוזית של מספר הפרות כהפרות יסודיות, אלא בהיעדר הבחנה מהותית בין סוגי ההפרות. במילותיו של כבוד השופט גרוסקופף: "העדר ההבחנה אינו בין "ההפרות היסודיות", במובן זה שכולן נקבעו בהוראה אחת כיסודיות, אלא בין ה"הפרות" השונות של ההסכם, באשר הפרות קלות כהפרות חמורות הוגדרו בתניה כ"הפרות יסודיות", מבלי שנעשה ניסיון לאבחן ביניהן".
ג. גבולות הביטול עקב הפרה יסודית
בית המשפט העליון חזר והדגיש כי גם כאשר קיימת זכות ביטול מפורשת בגין הפרה יסודית – זכות זו אינה מוחלטת, ומימושה כפוף לחובת תום הלב. אומנם, באופן רגיל, פעולה של צד לחוזה המבקש לממש זכות מפורשת שהוסכם עליה (לרבות עמידה על זכות ביטול בגין הפרה יסודית), לא תחשב לפעולה בחוסר תום לב, גם אם היא מסבה נזק לצד השני, או מקנה יתרון לצד הנוקט בה. עם זאת, במקרים חריגים שבהם ביטול מיידי משקף עמידה דווקנית ונוקשה על הזכות החוזית באופן העולה כדי חוסר תום לב (וכפי שעולה מפסק הדין, לא רק במקרים בהם הצד המבקש להסתמך על זכות הביטול פעל אקטיבית להכשלת הצד השני, אלא אף על דרך של מחדל, במקרים בהם מצופה היה מצד לפעול ולשתף פעולה עם הצד המפר על מנת להתגבר על קושי הכרוך בביצוע החוזה, לרבות במקרה בו הקושי נוצר על ידי הצד המבקש להסתמך על זכות הביטול), עשויה לקום חובה להעניק לצד המפר ארכה נוספת טרם ביטול ההסכם. במילים אחרות, גם כאשר קיימת זכות הביטול – אופן מימושה חייב להיעשות בתום לב.
פסק הדין מספק תזכורת חשובה לכך שדיני החוזים אינם עוסקים רק בזכויות פורמליות, אלא גם באופן שבו הן מופעלות. כמו כן, ניתן ללמוד ממנו על החשיבות בהגדרה מדויקת של הפרות יסודיות בעת ניסוח הסכם. רשימות רחבות או דרקוניות מדי עלולות להיחשב לתניות גורפות ולפיכך משוללות תוקף. משכך, עדיף להתמקד בהתחייבויות המהותיות שבאמת מצדיקות זכות ביטול. מנגד, גם בהיעדר תניה תקפה, ייתכנו מקרים שבהם הפרה תחשב להפרה יסודית מסתברת. בנוסף, פסק הדין מהווה תזכורת כי פעולה של צד במסגרת חוזית אינה נבחנת באופן מנותק, אלא בתוך קונטקסט רחב של התנהלות של הצדדים תחת ההסכם. כך, כאשר צד להסכם הפר בשלב מוקדם יותר את ההסכם בהפרה יסודית, גם אם בתום לב, או יצר בהתנהלותו קושי לקיום ההסכם, מוטב לאותו צד שיימנע מהפעלה דווקנית של זכות הביטול כלפי הצד השני. במקרים כאלה, מתן ארכה סבירה, מעבר למנגנון החוזי, עשוי להיות ההבדל בין ביטול תקף לבין קביעה שיפוטית לפיה מדובר בחוסר תום לב ובביטול שלא כדין .
בסופו של יום, פסק הדין מזכיר כי בדיני חוזים, השאלה אינה רק אם קיימת זכות - אלא גם כיצד, מתי ובאיזה אופן נכון לממש אותה.
מאת ניר שקד, עורך דין במחלקה המסחרית במשרד אפשטיין רוזנבלום מעוז ERM
d&b – לדעת להחליט
