כשל שוק במדים – המדינה מפקירה את החוסן הלאומי ומגלגלת את החוב לציבור
מלחמת "חרבות ברזל" שרטטה קווים עמוקים של כאב וגבורה, אך מתחת לפני השטח, היא חשפה סדקים קריטיים במבנה החברתי-כלכלי שלנו. הכשל הבוטה ביותר הוא קריסת מערכת הטיפול הציבורית בהתמכרויות, כשל שאינו רק מחדל חברתי, אלא הפקר כלכלי מובהק של הנכס האנושי היקר ביותר שלנו: חיילי צה"ל.
הנתונים המצטברים אצלנו באל-סם אינם משאירים מקום לספק: אנו עדים לגל של פונים, עליה של 20% במספר המטופלים, כאשר כמעט אחד מכל חמישה מטופלים (18%) הוא חייל סדיר או מילואים. לוחמים שחזרו שבורים מטראומה ושחיקה מזהים בשימוש בחומרים ממכרים את מנגנון ההתמודדות הזמין היחיד. דני, לוחם מהקומנדו, סיכם זאת בכאב: "אם הייתי פונה למערכת הצבאית, הייתי יוצא עם כתם אישי והקריירה שלי הייתה נהרסת. האנונימיות כאן היא שהצילה אותי."
ההרתעה כמדיניות: כך המדינה מייצרת כשל שוק
הבחירה הזו לפנות אלינו אינה מקרית. שורש הבעיה אינו רק בחוסר תקציב, אלא במערכת המייצרת הרתעה מכוונת שהמדינה בנתה. מערך הרווחה הרשמי, על שלוחותיו בצבא, משרה חשש לגיטימי מרישום שעלול לפגוע בעתיד. חייל במצוקה אינו יכול להרשות לעצמו "תיק אישי" שימנע גיוס לתפקיד נחשק או יסגור דלתות בקריירה האזרחית. במקום רשת ביטחון, המדינה הקימה מחסום בירוקרטי המעניש את מי שמבקש עזרה.
ואולם, הכשל המערכתי עמוק אף יותר. הוא נטוע בהחלטת משרד הרווחה מ-2018 להעביר את האחריות לרשויות המקומיות ללא תשתית, תקנים או כוח אדם מקצועי. המדינה התנערה, הרשויות לא קמו, והתוצאה היא ואקום טיפולי עצום. כשל שוק קלאסי: אין היצע ציבורי מספק, והביקוש נדחק בכוח למגזר השלישי.
הפקרת המימון: הטיפול בחיילים על גחמות התרומות
כאן טמונה החרפה הכלכלית החמורה מכל: עמותת אל-סם, הנושאת בנטל הקריטי של מתן מענה דיסקרטי ומקצועי לאותם חיילים, פועלת ללא כל תמיכה ממשלתית.
משמעות הדבר היא שחוסנם הנפשי ושיקומם של לוחמי צה"ל, אלו ששילמו מחיר נפשי בשירות המדינה, ממומנים באופן בלעדי על ידי תרומות הציבור והמגזר הפילנתרופי. זוהי הפרטה צינית ופטאלית של אחריות לאומית בסיסית. המדינה, באמצעות התנערותה, גובה חוב מהאזרח הנאמן פעמיים.
התוצאה של הכשל הזה מזעזעת: בשל מחסור בתקציבים, אנו נאלצים לדחות 87% מהפונים הזקוקים לטיפול. אלפי חיילים ובני נוער מושלכים בחזרה למצוקתם, נותרים ללא מענה, ופונים להתדרדרות נוספת.
החשבון הכלכלי של ההזנחה: בומרנג שיפגע בכלכלה
המשך ההתנהלות הזו אינו רק בעיה חברתית, אלא סיכון כלכלי ואסטרטגי לישראל. חייל מכור היום הוא אזרח מכור מחר, והעלות הכלכלית של אי-טיפול היא עצומה: הפסד הון אנושי ופגיעה בפריון. אי-שיקום של לוחמים פוגע ישירות בכוח העבודה האיכותי שלנו, יוצר נטל אבטלה גדל, ופוגע בכושר הייצור הלאומי. השקעה מונעת כעת היא החלטה כלכלית נבונה שתחסוך למדינה מיליארדים בעתיד.
החוסן הלאומי אינו רק סכום הטנקים והכיפות הברזל; הוא נמדד בחוזק העורף ובנכונות שלנו לטפל באלו ששילמו את המחיר. המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה להותיר את הטיפול בפצועי הנפש של "חרבות ברזל" לגחמות התורמים.
אני קורא למשרדי האוצר והרווחה: עליכם לתקצב באופן מיידי את מערך הטיפול הדיסקרטי, ולהכיר באחריות המלאה שלכם לשיקום חיילינו. הטיפול באותם 87% נדחים הוא לא צדקה, אלא השקעה חיונית בביטחון הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל. אם לא נפעל עכשיו, נשלם מחיר יקר בהרבה כשהבומרנג הזה יחזור אלינו בעוצמה.
אסף כנען הוא מנכ"ל עמותת אל-סם
