נייטרליות המגשר – אידיאל נעלה או ציפייה לא ריאלית?
מעיני המגשר: על נייטרליות, שיפוטיות ועל האדם שבאמצע
אחד המיתוסים הרווחים ביותר סביב גישור הוא שדמות מגשר היא "אובייקטיבית" לחלוטין: נטולת רגשות, חסרת עמדה, כזו שמרחפת מעל הסכסוך ומצליחה לראות את המציאות כפי שהיא – בלי פילטרים. בפועל, הדרישה הזו כמעט בלתי אפשרית. לא משום שמגשרים אינם מקצועיים, אלא מפני שהם קודם כל בני אדם.
הספרות המקצועית מבחינה בין שני מושגים מרכזיים להסברת ניטרליות המגשר:
Neutral – נייטרלי, ו־Impartial – חסר משוא פנים. כלומר: על המגשר שלא לבחור צד, שלא להעדיף מגושר אחד על פני האחר ולא להכריע מי צודק ומי טועה. עיקרון יסוד זה מעוגן גם בדין: תקנות בתי המשפט (גישור) קובעות במפורש, כי תפקיד המגשר הוא לסייע לצדדים לנהל משא ומתן ולהגיע להסכמות, מבלי שתהיה לו כל סמכות להכריע בסכסוך. כלומר, המגשר אינו שופט, אינו בורר, ואינו מקבל החלטות עבור הצדדים.
אלא שכאן בדיוק מתחילה המורכבות.
מגשרים אינם רובוטים. הם גברים או נשים, דתיים או חילונים, צעירים או מבוגרים, מהמרכז או מהפריפריה. יש להם סיפור חיים, ערכים, חוויות אישיות, ולעיתים גם פצעים ישנים. כמו כל אדם, גם מגשר יכול להרגיש חיבור מיידי לאדם מולו – או חלילה רתיעה. אדם אחד יכול לעורר אמפטיה מיידית, ואילו אדם אחר עלול להציף "העברה נגדית": זיכרון, טריגר או חוויה רגשית, אשר מקשה על המגשר להישאר רגוע ושקול.
לדוגמא: בפגישת גישור ראשונה בין בני זוג, עשוי אחד הצדדים להראות מתוח ולקחת תפקיד דומיננטי וקשיח במיוחד. הוא יגדיר מהן ״הסכמות ראויות״ בעיניו והוא מתעקש להוביל ולשלוט בשיח. זה עלול להשאיר רושם כאילו הוא הצד ״הקשה״. קל לצאת מפגישת גישור כזו עם "דיעה קדומה", מי הצד "הקשה". אך בהמשך ההליך כשמעמיקים עשוי להתברר כי מאחורי הכעס מסתתר פחד עמוק: תחושת נטישה, חשש מאובדן השליטה או אפילו חוסר אונים ותסכול.
אז השאלה העולה היא, האם עצם קיומם של רגשות, חיבורים או רתיעה אישית פוסל את ניטרליות המגשר? בעינינו כמגשרות ותיקות ומנוסות, התשובה היא לא - ואף להיפך ונסביר. בעינינו הסכנה האמיתית טמונה דווקא במגשר המתעקש לראות את עצמו כ"אובייקטיבי לחלוטין" ומתכחש לרגשות העולים בו בגישור. בעינינו, דרישת הניטרליות בגישור אינה היעדר רגש לחלוטין כי זה לא אנושי – אלא הכרה ברגש זה וניהול מודע שלו.
המודעות העצמית של המגשר והעבודה העצמית שלו היא המפתח: לשאול את עצמנו מה עורר בי הכעס של המגושר, האם ניסיונו להוביל את השיח הפעיל אצלי התנגדות ומה זה גרם לי להרגיש. רק כך ניתן להימנע משיפוטיות סמויה.
בפגישות הנפרדות נדרשת יכולת של המגשר ״להתחיל מחדש״ – להגיע כ״לוח חלק״, בהקשבה אמפטית, בשאלת שאלות פתוחות ובהזמנה לשיח לא שיפוטי. לעיתים עצם ההכרה שלנו כמגשרים בתחושת המגושר, כאשר פונים אליו ואומרים ״אני שומעת כמה אתה מפוחד״ או ״החשש שלך מאוד מובן״ – יוצרת הקלה אצל המגושר ומאפשרת התקדמות בתהליך.
האתגר מתחדד כאשר המגושר מגיע מרקע שונה מזה של המגשר – בין אם מדובר ברקע דתי או חילוני, רמה סוציואקונומית שונה או תפיסות עולם שונות.
לדוגמא: במסגרת הגישור העלתה אלונה חשש ופחד מאוד גדול ממצבה הכלכלי שלאחר הפרידה וחוסר יכולותה "לסגור את החודש". בבדיקה כלכלית עלה שההכנסה החודשית של כל אחד מהצדדים לא תפחת מסך של 40,000 ש״ח. ניתן לראות באלונה כזו שאינה מבינה, או לראות בה "גרידית" אם ניקח עמדה שיפוטית בסיטואציה (״נו באמת... את מגזימה, יהיה לך מעל ומעבר...״). במקום זה כמגשרת היושבת איתה בפגישה נפרדת, נכון להציף את החששות והפחדים, באופן אמפטי ולא שיפוטי ולקבל את העובדה שהחשש שלה מובן, יתכן ואלונה התנהלה עד כה בתקציב אישי של 80,000 ₪ בכל חודש וכיום היא חרדה מפני הלא נודע. הענקת תוקף לתחושה, ונרמול חשש זה יוביל לרגיעה והתקדמות בתהליך.
בגישור המנוהל על ידי מגשר יחיד אתגר אובייקטיביות המגשר מתחדד עוד יותר, שכן בניגוד לגישור ב - co בו יש שני מגשרים, מה שמאפשר איזון טבעי יותר: כל מגשר עשוי למצוא שפה משותפת עם אחד הצדדים, מגשר יחיד נדרש להחזיק לבדו את שני הצדדים, את המתח ביניהם ואת עולמו הפנימי. זו מלאכה מורכבת, שדורשת מודעות עצמית גבוהה ויכולת לבחינה מתמדת בשיח פנימי: "מה זה מעורר בי... כאן עלי להבין ולהיות זהיר יותר".
בתחום דיני המשפחה, למשל, עולה לא פעם החשד – לעיתים באופן גלוי ולעיתים סמוי – שהמגשר.ת " בצד של האיש" או " בצד של האישה" וזה מאוד טבעי. כולנו מגיעים עם נרטיבים חברתיים וניסיון חיים, הגורם לנו לגבש עמדות מוקדמות. אבל כמגשרות אנו יודעות שבגישור אין "שחור או לבן״ - יש אפור ואפור זה אינו אפור אחיד – אלא אפור המורכב מאינספור גוונים. כל צד מגיע עם אמת סובייקטיבית משלו, עם פחדים, צרכים, כעסים ותקוות. תפקיד המגשר אינו לבחור אמת אחת חלוטה, אלא להחזיק את שתי האמיתות של שני הצדדים במקביל, מבלי להכריע ומבלי לשפוט.
כאן נכנס אחד הכלים המרכזיים בגישור: ״שיח הצרכים״. במקום לשאול “מי צודק”, שואלים “מה חשוב לך”. במקום להתמקד בעמדות – כלומר מה שהאנשים אומרים שחשוב להם ועל זה אינם מוכנים להתפשר – כסף, זמני שהות או רכוש – מנסים להבין מהו הצורך המצוי מתחת לדרישה - ביטחון, שליטה, שייכות, הכרה או הצורך בשקט נפשי.
בעינינו ניטרליות המגשר אינה מחייבת יחס זהה לשני הצדדים. שיוויון אינו זהות – הוא התאמה. יחס ״שווה״ עלול דווקא לעשות בדיוק ההיפך – להחליש את החלש ולחזק את החזק. ניטרליות מקצועית פירושה להתאים את ההתערבות לצרכים של כל צד מבלי להעדיף אחד מהם על פני השני.
הניטרליות נבחנת גם בפרקטיקה היומיומית: בשאלות שנשאלות, בחלוקת זמן הקשב, באופן השיקוף ובהכרה ברגשות – גם כאשר הם באים לידי ביטוי בצורות שונות.
ואולי חשוב מכל - הניטרליות מופיעה גם ביכולת להחזיק מורכבות: לא למהר לסמן "זה טוב" ו"זה רע”, לא לחפש הכרעה, אלא הבנה. זה המקום שבו האפור נכנס – בגוונים.
לדוגמא: יעל ודני הגיעו לחדר הגישור וכבר בפגישה הראשונה, הבהיר דני מראש, כי כל הזכויות הסוציאליות שלו אינם לחלוקה וכל אחד יישאר עם זכויותיו - "אני עובד קשה מאוד כל השנים ואין כל סיבה לחלוק את הכספים שעבדתי וחסכתי כל השנים, במיוחד לאור העובדה שהיא ישבה בבית כל השנים ". השאלה הגישורית בשלב זה, אינה שאלה משפטית, שכן לפי החוק כל הזכויות הסוציאליות נחלקות באופן שווה. אבל הקשבה לכל אחד מהצדדים בפגישות נפרדות, ללא שיפוטיות, לאישה ולפחדים שלה מהעדר הכנסה ולאיש ולחשש שלו מחלוקת הכספים והכעס בעקבות רצון של האישה להיפרד יאפשר רגיעה תאפשר לצדדים להתקדם.
ואולי יותר מכל, בעינינו הניטרליות שלנו כמגשרות מיומנות ניכרת בהימנעות משכנוע. בעינינו מגשר ניטרלי אינו כזה הדוחף להסכם ואומר "זה בעיני הפתרון הנכון" או מקבל החלטות במקום המגושרים ואינו כזה המפעיל לחץ סמוי של זמן, כסף או פחד. בעינינו מגשר מקצועי הוא זה שמאפשר, מעצים, ומתווך בין הצדדים כך ששניהם יקחו חלק שווה בתהליך, ובמהלכו יבינו שהאחריות על ההסכם אינה של המגשר אלא שלהם ושההסכם אליו הגיעו מתאים לשניהם.. מגשר מקצועי מלווה את קבלת החלטות של המגושרים – אך אינו מקבל החלטות במקומם.
כמגשרות מיומנות אנו יודעות ומודעות לכך שאיננו יודעות הכל וצניעות מקצועית זו אינה חולשה – אלא להיפך – בעינינו היא תנאי לאמון. כאשר המגושרים חשים שהמגשר "יודע יותר טוב מהם מה נכון להם", הניטרליות נסדקת מיד, שכן זה מחליש את הצדדים ומעצים את המגשר וזה מצב לא רצוי. לעומת זאת, אמפטיה, סקרנות אמיתית ואכפתיות וראיית המגושרים ב״עיניים טובות ולב חפץ ״ – פותחים מרחב שבו אפשר לחשוב יחד ולמצוא הסכם שישרת את שני הצדדים לאורך זמן רב.
אז האם קיימת נייטרליות אובייקטיבית של המגשר? אולי לא במובן הטהור. אבל קיימת אתיקה של נייטרליות: מודעות עצמית, איזון מתמיד, הקשבה נטולת שיפוט וצניעות. זהו לא מצב סטטי – אלא תנועה. עבודה יומיומית.
ובסופו של דבר, דווקא ההכרה באנושיות שלנו כמגשרות היא שמאפשרת לנו לנהל גישור אנושי, מקצועי והוגן.
d&b – לדעת להחליט
