צעירים צמאים לזהות - ומה שחשבנו על דתיים וחילונים כבר לא מדויק
משבר, שבר, הפגנות ותחייה רוחנית - מתחת לפני השטח מתרחשת בישראל תנועה הפוכה ממה שנדמה
החברה הישראלית נמצאת ברגע מבחן. רבים יגידו שזהו רגע של קרע, של קיטוב, של התרחקות בין קבוצות. אך מי שמסתכל לעומק, במיוחד מי שיושב בלב המוקד החברתי של ישראל, במרכז תל אביב, רואה משהו אחר לגמרי. אני רואה תנועה הפוכה. צעירים רבים, חילונים ברובם, מחפשים משמעות, זהות ושייכות יהודית. לא מתוך כפייה, לא מתוך חובה או לחץ, אלא מתוך בחירה סקרנית ואותנטית.
כשעברנו, אני ורעייתי, מתשעה חדרים ביישוב קטן לדירה קטנה ברחוב מרכזי בעיר הגדולה, עשינו זאת אחרי חוויה שהבהירה לנו עד כמה החיים שבריריים וכמה שליחות יכולה לצמוח מרגע של סכנה. כשמחבלים פתחו לעברנו באש ואנו ניצלנו, היה זה רגע שהציב מראה: מה מתוך החיים שלנו הוא מהותי? מה נרצה לעשות עם הזמן שניתן לנו? התשובה הובילה אותנו למרכז תל אביב, אל אנשים שלא גדלו בבית דתי, שלא למדו בבתי מדרש, ושדווקא הם צמאים לשיחה פתוחה על יהדות, רוח, ערכים ומשמעות.
כבר בשבת הראשונה, כשעוד הקרטונים עומדים בסלון, היו בביתנו שישה אורחים. שבת לאחר מכן עשרה. כיום, כמעט בכל שבת מגיעים עשרות צעירים וצעירות, כדי לחוות קידוש, שירה ושיחה אמיתית. לא “לחזור בתשובה”, לא “לעשות הדתה”, אלא לפגוש מפה יהודית אחרת, שמאפשרת מרחב, מחייכת ולא לוחצת.
רבים ציפו שהמעבר לתל אביב ייצור נתק. בפועל הוא גילה את ההפך: מרחב של סקרנות הדדית, מפגש, הידברות. גם סערות ציבוריות שעברנו, כמו העימות סביב תפילות יום כיפור בכיכר דיזינגוף, חשפו משהו מפתיע. בתוך הניסיון לשבש תפילה, נוצרה תחושת הזדהות אדירה. אלפי אנשים, רובם חילונים, הגיעו מתוך רצון חופשי להשתתף בתפילה המשותפת. דווקא הוויכוח והסערה הראו עד כמה רבים מחפשים נקודת חיבור. לא כולם רוצים להיות דתיים, אך רבים רוצים לגעת ביהדות.
לכן, בשנים האחרונות אני רואה תופעה ברורה: שאיפה לזהות יהודית שאינה כוחנית, שאינה מטיפה או כופה. צעירים באים לקורסים, להרצאות, לסדנאות זוגיות, ללימודי תורה אינטלקטואליים. הם משלמים עבור שיעור, דבר שלא מתאים לתפיסה הישנה של “מי שנותן תורה צריך לתת בחינם”, דווקא כדי לקחת ברצינות. לא כי יש מניפולציה, אלא כי יש חיפוש עומק אמיתי.
דווקא ישראל שלאחר 7 באוקטובר מראה כיצד שבר הופך לבנייה. הרצפה זזה לכולנו, תפיסות התנפצו, הגבולות היטשטשו. חילונים שמבקשים להניח תפילין, בני נוער שמבקשים להתקרב למסורת, אמנים שמדברים על שמירת שבת, קבוצות תמיכה להורים שחוששים מהתקרבות ילדיהם למסורת. זו לא תופעה שולית. זו שינוי עומק תרבותי.
הוויכוח הציבורי סביב יהדות בישראל הפך לתגובת נגד טבעית של חלקים בחברה שמרגישים מאוימים. אבל האיום לא נולד מכפייה דתית, אלא מהתעוררות רוחנית רחבה שמתרחשת מלמטה. בלי חוק, בלי עונש, בלי כפייה, מתוך רצון. והדבר המעניין ביותר? סקרי עומק מראים שאחד מכל שלושה צעירים בישראל מעיד שהוא מרגיש קרוב יותר ליהדות מאשר בעבר.
כשאנו נבהלים מדיונים על “הדתה”, אנחנו שוכחים דבר חשוב: הזהות היהודית שייכת לכל עם ישראל. לא לקבוצה אחת, לא לדתיים בלבד, לא לחרדים בלבד. זוהי מורשת משותפת, והיא נהיית רלוונטית דווקא כשמאפשרים לה להיות נגישה, רכה, מכבדת.
התפקיד שלנו כיום אינו לכפות שינוי אלא לפתוח דלתות. לא לצעוק - להקשיב. לא לחפש מי צודק - אלא מה מחבר. כשאנשים יושבים סביב שולחן שבת, שרים, צוחקים, מדברים על פילוסופיה, זוגיות, משמעות וחיים - מתרחש חיבור. כשתפילה ציבורית בכיכר הופכת למפגש רב־שכבתי של אלפי אנשים - מתרחשת זהות.
עם ישראל עובר שינוי. הוא עמוק, איטי, טבעי. זהו שינוי שמתרחש מרצון ולא מכפייה, מהלב ולא מהודעה רשמית. וכמו בכל מהפכה, היא מתחילה בלבבות של צעירים.
תפקידה של החברה הישראלית כעת הוא לא לפחד מהשינוי הזה, אלא לאפשר לו להתרחב. אם נבחר להקשיב, לשוחח, לכבד ולבנות גשרים במקום חומות, נגלה שהמרחק בין תל אביב לישוב בהרי חברון קטן הרבה יותר ממה שדמיינו.
אנחנו עם אחד. עם שיכול לריב, להתווכח, להתלהט, אבל גם להתחבר. והשינוי שכבר קורה ברחובות, בבתי הכנסת, במעגלי צעירים ובשיח היומיומי מוכיח: יהדות אינה אויב. היא משאב תרבותי, רוחני וזהותי. היא קרקע משותפת.
והאתגר שלנו עכשיו - להפוך אותה גם לגשר.
