רשות התחרות רוצה להוזיל מחירים. האם היא משיגה את ההפך?
כמה יכולה לעלות ליבואן מסירת כתובת של אתר אינטרנט? במקרה של אוריג'ינלס, פעולה פשוטה לכאורה הפכה לחלק מהליך אכיפה של רשות התחרות, מכוח חוק שמאפשר להטיל עיצומים של יותר מ-100 מיליון שקל. אלא שהשאלה החשובה אינה גובה העיצום האפשרי, אלא האם החוק בכלל אוסר את המעשה שבגינו ננקט ההליך.
בספטמבר האחרון הודיעה רשות התחרות על צו מוסכם עם יבואנית נעלי אוריג'ינלס. לפי הודעת הרשות, היבואנית פנתה לבעלת המותג הבינלאומי בנוגע לפערי המחירים בין ישראל לארה"ב, במסגרת משא ומתן לשיפור תנאיה המסחריים. בתגובה, הציעה בעלת המותג לחסום את הגישה של גולשים מישראל לאתר האמריקאי ולהפנותם לאתר הישראלי. היבואנית מסרה את כתובת האתר הישראלי לשם ביצוע ההפניה, אף שלטענתה הפתרון המוצע אינו מתאים לנושא שהציגה במהלך המשא ומתן.
חסימת צרכנים ישראלים מרכישה באתר זר בהחלט מעוררת קושי תחרותי. אבל בין חסימת אתר לבין מסירת כתובתו של אתר ישראלי, שניתן למצוא גם בחיפוש פשוט ברשת, יש הבדל משפטי מהותי.
בשנת 2023 תוקן חוק התחרות הכלכלית כדי למנוע מיבואנים ישירים לפגוע בייבוא מקביל או אישי. מדובר במהלך שנועד להגביר את התחרות ולהביא להורדת מחירים. אלא שכבר בדיוני החקיקה התעורר חשש מפני סמכויות אכיפה רחבות מדי. בעקבות התנגדות ועדת הכלכלה לנוסח שהציעה הרשות, נקבעה בחוק רשימה של שבעה מעשים מוגדרים שרק הם יכולים לבסס הפרה.
במקרה אוריג'ינלס, הרשות לא הבהירה איזה משבעת המעשים האסורים בוצע. החלופה העוסקת בהעברת מידע ליצרן בחו"ל מתייחסת למידע המאפשר להתחקות אחר שרשרת האספקה של ייבוא מקביל, למשל מספר סידורי של מוצר. כתובת של אתר ישראלי אינה מידע מסוג זה.
כדי להבין את הקושי, די לשאול שאלה פשוטה: מה היה קורה אילו היבואנית הייתה מציעה לבעלת המותג לחפש בגוגל את האתר הישראלי, במקום למסור את כתובתו? התוצאה הייתה זהה. האם גם אז הייתה הרשות רואה בכך הפרה? במצב הנוכחי, ליבואנים אין דרך לדעת.
וזו כבר אינה רק שאלה משפטית. יבואן שמגלה כי מוצריו נמכרים בישראל במחירים נמוכים יותר עקב יבוא מקביל או ייבוא אישי אמור לנסות לשפר את תנאיו מול היצרן. זו בדיוק התחרות שהחוק מבקש לעודד. אלא שכאשר גם פעולות עסקיות שאינן מוגדרות במפורש כאסורות עלולות להוביל לאכיפה, נוצר תמריץ להימנע מהן.
אורי פורת - דעות
(צילום: אופיר אייב)
לפי מקרה אוריג'ינלס, יבואן מסתכן בכך שיוטל עליו עיצום כספי גבוה עקב פנייה ליצרן לצורך ניהול מו"מ מסחרי לגיטימי ורצוי לחלוטין, במידה והפנייה תוביל לפעולות שיוזם ומבצע היצרן שנועדו לצמצם את הייבוא המקביל או את הייבוא האישי. משמע, היבואן מסתכן בכך שיינקטו נגדו צעדי אכיפה עקב פעולות שלא נמצאות בשליטתו ומבלי שהוא ביצע מעשה אסור לפי החוק.
כאן טמונה הבעיה. יבואנים ישירים משקיעים בהכנסת מותגים לישראל, בעמידה בתקנים וביצירת ביקוש. היבואנים המקבילים נהנים לא פעם מהתשתית הזאת. אם אי-הוודאות המשפטית תהפוך את הייבוא הישיר לפחות כדאי, גם הייבוא המקביל עלול להיפגע.
רשות התחרות אינה צריכה לוותר על האכיפה, אלא להבהיר את גבולותיה. כאשר החוק מגדיר שבעה מעשים אסורים, הרשות צריכה להסביר איזה מהם הופר. המאבק ביוקר המחיה מחייב אכיפה נחושה, אבל גם ודאות משפטית. אחרת, בשם ההגנה על התחרות, הרשות עלולה להרתיע דווקא את מי שמקדמים אותה.
עו"ד אורי פורת הוא שותף במחלקת הגבלים עסקיים ותחרות במשרד גולדפרב גרוס זליגמן
