כשמדברים על הורמוז חושבים על נפט. חייבים לחשוב גם על מזון
כאשר מדברים על מצרי הורמוז או על באב אל מנדב, השיחה כמעט תמיד מתחילה ונגמרת בנפט, בגז ובמחירי האנרגיה. די בצדק. במשך עשרות שנים למדנו שמי ששולט בעורקי האנרגיה של העולם מחזיק בידיו השפעה כלכלית וגיאו-פוליטית משמעותית.
אבל במאה ה-21, הסיפור כבר אינו רק אנרגיה. מאחורי הכותרות על מכליות נפט, סנקציות ואיומים על נתיבי השיט מסתתרת שאלה בסיסית לא פחות: מי יבטיח שהעולם יוכל להמשיך לייצר מזון?
הרי אותם נתיבי סחר אינם מובילים רק אנרגיה. הם מובילים גם חומרי גלם חיוניים לתעשיית הדשנים ולחקלאות העולמית. כאשר נתיב שיט משתבש, כאשר ספינות נאלצות לשנות מסלול או כאשר שרשראות אספקה נפגעות, ההשלכות אינן נעצרות בנמל. הן מגיעות לשדות החקלאיים, ליבולים ולבסוף לצלחת של כולנו.
הפרדוקס הוא שרק כאשר משהו משתבש, אנחנו מבחינים בכך. כל עוד המזון זמין, המדפים מלאים והחקלאים מקבלים את התשומות הדרושות להם, איש אינו חושב על המערכת שמאפשרת את כל זה. הדשנים, המינרלים, הספינות, הנמלים ושרשרות האספקה נתפסים כמובן מאליו. אבל מה שנראה טבעי הוא למעשה מערכת גלובלית מורכבת ועדינה, שפועלת בכל יום כדי לאפשר לעולם להאכיל מיליארדי בני אדם.
נקודת פתיחה של המערכת הזאת מאתגרת ממילא. אוכלוסיית העולם ממשיכה לצמוח בקצב מהיר, בעוד שמשאבי היסוד של החקלאות אינם גדלים יחד איתה. הקרקע החקלאית לנפש מצטמצמת, מקורות המים הופכים מוגבלים יותר, ושינויי האקלים מוסיפים שכבה נוספת של אי-ודאות. בפשטות - החקלאות העולמית נדרשת לייצר יותר מזון עבור יותר אנשים, באמצעות פחות קרקע, פחות מים ופחות משאבים.
המצב הזה איננו תחזית לעתיד, זו המציאות כבר היום. זו אחת הסיבות לכך שתעשיית הדשנים של המאה ה-21 אינה דומה לזו של העבר. אם בעבר הדגש היה בעיקר על הפקת חומרי גלם, כיום האתגר הוא כיצד להפוך אותם לפתרונות חכמים ומתקדמים שמאפשרים לחקלאים להפיק יותר מכל דונם ומכל טיפת מים. מחקר, פיתוח, חקלאות מדייקת ודשנים מתקדמים אינם תוספת נחמדה למערכת, אלא תנאי הכרחי להמשך קיומה.
למעשה, דשנים ממלאים כיום תפקיד אסטרטגי הדומה לזה שמילא הנפט במשך עשרות שנים. נפט מאפשר להניע כלכלות, דשנים מאפשרים להאכיל כלכלות. ללא היכולת להגדיל את תפוקת הקרקע באמצעות דישון מתקדם, העולם היה מתקשה לספק מזון לאוכלוסייה ההולכת וגדלה. חלק משמעותי מהייצור החקלאי המודרני נשען על אותם מינרלים ותהליכים תעשייתיים שנוטים להישאר מחוץ לאור הזרקורים.
לילך גבע הראל
( צילום: נטלי כהן קדוש)
זו גם הסיבה שהיחס של ממשלות לנושא משתנה. אחרי הקורונה, מלחמת רוסיה-אוקראינה ושיבושי הסחר בים האדום, מדינות רבות מבינות שביטחון לאומי אינו מתחיל ונגמר בצבא או באנרגיה. הוא כולל גם גישה למשאבים חיוניים, לשרשרות אספקה אמינות וליכולת להבטיח אספקת מזון רציפה. אם בעבר השאלה האסטרטגית הייתה מי שולט במקורות הנפט והגז, כיום יותר ויותר ממשלות שואלות מי מחזיק בגישה למינרלים, לדשנים וליכולות הייצור שיאפשרו להאכיל אוכלוסיות גם בתקופות של משבר.
במובן הזה, מינרלים ודשנים הפכו לא רק לנכס כלכלי אלא גם לנכס מדיני. בעולם שמחפש לגוון מקורות אספקה ולהפחית תלות בשחקנים בודדים, אמינות הפכה למטבע בעל ערך. מדינות שמסוגלות לספק משאבים חיוניים באופן יציב הופכות לשותפות אסטרטגיות מבוקשות, מחזקות קשרי סחר ארוכי טווח ומעמיקות את השפעתן בזירה הבינלאומית.
אבל יש כאן לקח רחב יותר. התקלה במתקני ההתפלה לפני מספר שבועות הזכירה כמה אנחנו נוטים לבלבל בין מובן מאליו לבין בלתי ניתן להחלפה. כל עוד המערכת פועלת, איש אינו עוצר לחשוב עליה. רק כאשר מתגלה שבריריותה, מתברר ערכה האמיתי. כך בדיוק קורה גם עם משאבים, תשתיות ויכולות ייצור אסטרטגיות - בשגרה הם כמעט שקופים, אך ברגע שבו קיים חשש שלא יהיו שם מחר, נחשפת חשיבותם האמיתית.
בעולם שבו שרשרות אספקה, מינרלים, אנרגיה ומזון הפכו לחלק בלתי נפרד מהמפה הגיאו-פוליטית, מדינות אינן יכולות להרשות לעצמן להסתכל רק על האתגרים של ההווה. האחריות שלהן היא לזהות מהם הנכסים האסטרטגיים שיידרשו גם בעוד עשרים ושלושים שנה, ולוודא שהם ממשיכים לשרת את האינטרסים הלאומיים, הכלכליים והחברתיים לאורך זמן.
הדיון אינו רק במה שנמצא באדמה. הוא גם ביכולת לשמר, לפתח ולמנף את אותם נכסים באמצעות ידע, חדשנות, תשתיות ותעשייה מתקדמת.
לילך גבע הראל היא משנה למנכ"ל ICL
