לא מסכימה איתה, אבל אגן עליה
כשהותקפה אשת ציבור בכירה ברשתות על כך שהביעה דעה, מישהו לחש לי: "עזבי, גם ככה אף אחת לא תגן עליה, היא לא בצד שלך". אבל דווקא אז הבנתי כמה עמוק השבר. אם נשים תומכות רק בנשים שחושבות כמוהן הן מפספסות את העיקר. שוויון לא נמדד בהסכמה, אלא בלגיטימציה לפעול. במיוחד כשאת אישה.
הפער בין מספר הנשים באוכלוסייה לבין ייצוגן במוקדי ההשפעה של ישראל חריף, מקומם ובעיקר מסוכן. נשים הן 51% מהציבור, אך רק 27% מחברות הכנסת. מתוך 32 שרים, רק חמש שרות. פחות מ-13% מחברות מועצות העיר הן נשים, ורק כ5% מראשי הרשויות. רק 28% מהדירקטוריות בחברות ממשלתיות הן נשים. אלו לא סטטיסטיקות, זו מערכת שעושה את זה מבחירה.
במקביל, השיח הציבורי בישראל הפך אישי, עוין ולעיתים אף אלים. בעיקר כלפי נשים. פוליטיקאיות, רגולטוריות, מנכ"ליות - כולן נמדדות בקודים כפולים. אם תדברי את מסוכנת. אם תובילי את שתלטנית. אם תשתקי תישארי. אולי.
לא מדובר בתופעה שולית. נשים רבות, חזקות ומנוסות, בוחרות לשתוק במהלך כהונתן ומדברות רק כשהן יוצאות. באחד הכנסים של איגוד הדירקטורים בישראל אירחנו את איילת שקד שהודתה שלא קידמה חקיקה לשוויון מגדרי בזמן כהונתה, ענת גואטה הסתפקה בפורום 35 והמלצות, למרות שהוצעו לה צעדים מעשיים. לא כי לא רצו, אלא כי הבינו את המחיר וחברות הכנסת המכהנות אומרות בדלתיים סגורות שאנחנו מספיק מוכשרות בהיותנו מוכשרות ולא צריכות קידום מיוחד.
אבל בזמן שהן שותקות הפערים לא קופאים, הם מעמיקים. נשים בישראל עדיין משתכרות כ32% פחות מגברים. הן מודרות משולחנות קבלת ההחלטות ומהשיח הכלכלי. והנזק הוא לא רק חברתי אלא גם כלכלי. מדינות עם ייצוג נשי גבוה יותר מציגות ביצועים טובים יותר, אמון ציבורי גבוה יותר ויציבות רגולטורית.
שוויון מגדרי הוא לא נושא צדדי ולא "אג'נדה של שמאל". הוא אינטרס כלכלי ברור והוא לא יושג בלי שנדרוש אותו בכל זירה.
באיגוד הדירקטורים והדירקטוריות אנחנו בוחרות לפעול אחרת. לא מחכות לשעת כושר. לא בונות על הפעם הבאה. אנחנו יוזמות, משתתפות, פועלות ומוכיחות שכשיש לגיטימציה, נשים פועלות.
אנחנו רואות את זה בשטח: כשיש אמון נשים נכנסות פנימה. הן לא מבקשות רשות, הן מייצרות תוצאות. מנהלות תקציבים, מובילות מהלכים, מנווטות בין אתגרים. אבל כדי שזה יקרה בקנה מידה לאומי צריך להרחיב את הלגיטימציה הזו לכל זירה: פוליטית, עסקית, תקשורתית ורגולטורית. שוויון לא נבנה מהצהרות אלא נבנה ממנגנונים, ממדדים ומהכרה ממסדית שבלעדיו הכלכלה והחברה פשוט לא יעמדו בקצב של עצמן.
הגיע הזמן שגם בממשלה, ברגולציה ובשוק ההון נשים יקבלו לגיטימציה לפעול. גם כשלא מסכימים איתן. במיוחד אז.
כי השיח לא חייב להיות אחיד, אבל מרחב ההשפעה חייב להיות פתוח. אחרת, נמשיך להפסיד קולות חשובים רק כי הן לא "מסתדרות עם כולם". חברה שמפחדת מהובלה נשית מפחדת מעצמה. ואי אפשר לבנות יציבות על פחד.
הדר צופיוף הכהן היא מנכ"לית איגוד הדירקטורים בישראל
