המחקר שחושף: כמה באמת מרוויחים הרופאים בישראל?
מחקר של אגף הכלכלן הראשי מגלה כי השכר הממוצע של הרופאים בישראל עומד על 64 אלף שקל בחודש, כאשר כמעט שליש מהסכום מגיע מרפואה פרטית. מאות מיליוני שקלים זורמים לרופאים דרך חברות ארנק, ותאגידי הבריאות הפכו בפועל לחלק ממנגנון ההעסקה של בתי החולים
מחקר חדש של אגף הכלכלן הראשי מספק הצצה נדירה לאחת הסוגיות הרגישות ביותר במערכת הבריאות: כמה באמת מרוויחים הרופאים בישראל. הממצא הראשון והמעניין ביותר הוא שבחלק משמעותי מהמקרים, הסכום אינו תואם לזה שמופיע בתלוש השכר. במערכת הבריאות הישראלית, שרובה ציבורית, ההכנסה הכוללת של הרופאים מורכבת לא רק מהשכר המשולם על ידי המוסד הציבורי, אלא גם מעבודה פרטית.
לעיתים, דווקא הכנסותיהם של הרופאים הבכירים ביותר - אלה המשתכרים את הסכומים הגבוהים ביותר - אינן מופיעות במאגרים הרגילים, משום שהן מתקבלות באמצעות "חברות ארנק". למעשה, המחקר מגלה כי כעשירית (9%) מההכנסה הכוללת של 4,636 הרופאים שנבדקו עוברת דרך חברות ארנק - כ-320 מיליון שקל בשנה שנצברים במבנה תאגידי ואינם מופיעים כשכר רגיל. מדובר כבר בהיקף מאקרו-כלכלי משמעותי.
אלא שהתופעה אינה נפוצה בקרב הרופאים בעלי ההכנסות הנמוכות יותר, אלא מרוכזת בקרב בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר. בעשירון העליון כ-29% מההכנסה מגיעים מחברות ארנק. בכירורגיה פלסטית השיעור מגיע ל-32%, בדרמטולוגיה ל-19%, בעוד שברוב ההתמחויות הפנימיות מדובר בשיעור אפסי. התעלמות מחברות הארנק יצרה עד כה הערכת חסר של הכנסות הרופאים, אף שמדובר ברכיב משמעותי בהכנסתם. הקמת חברות ארנק היא תופעה מוכרת במשק הישראלי, אך נדירה מאוד בקרב עובדי ציבור. מורה, שוטר או עובד סוציאלי אינם יכולים בדרך כלל להקים חברה ולנתב אליה חלק מהכנסתם.
ואם לא די בכך, מערכת הבריאות הישראלית יצרה מנגנון נוסף שמסבך את התמונה. רופאים בבתי החולים הממשלתיים נהנים גם מהכנסות המתקבלות דרך קרנות מחקר - "תאגידי בריאות" הפועלים לצד בתי החולים. השכר שמשלמים גופים אלה אינו נתון בפועל לפיקוח הממונה על השכר באוצר, מה שמאפשר גמישות רבה בקביעת השכר.
התוצאה היא תמונה מורכבת בהרבה מזו המשתקפת בשיח הציבורי. לנתונים הללו יש חשיבות גם לצורך השוואה בינלאומית. לפי נתוני ה-OECD, רופא מומחה שכיר בישראל מרוויח פי שלושה מהשכר הממוצע במשק - נתון שממקם את ישראל במקום התשיעי בארגון. אלא שנתוני ה-OECD אינם כוללים את מרבית ההכנסות הפרטיות של הרופאים. לכן, מיקומה האמיתי של ישראל עשוי להיות גבוה יותר, ואולי אף משמעותית.
לפי המחקר, בשנת 2023 עמדה ההכנסה השנתית הממוצעת של רופא מומחה בבתי החולים הממשלתיים על 772 אלף שקל - כ-64 אלף שקל בחודש בממוצע. אך הנתון המעניין באמת הוא שכמעט שליש מהסכום (32%), שהם כ-248 אלף שקל בשנה, מקורם ברפואה פרטית. מדובר בנתון משמעותי, במיוחד לנוכח המדיניות המוצהרת של ממשלות ישראל בעשור האחרון, שנועדה למשוך רופאים למערכת הציבורית באמצעות תמריצים כלכליים.
המחקר גם מפריך הנחה נפוצה נוספת: רופאים בפריפריה אינם מקבלים פחות. להפך. השכר השנתי הממוצע של רופא מומחה בבתי החולים בפריפריה עמד על 836 אלף שקל, לעומת 758 אלף שקל במרכז. הפער, כ-10%, נובע כולו מהרפואה הציבורית, שבה השכר גבוה ב-19% בפריפריה. הסיבה המרכזית לכך היא הסכם השכר של 2011, שהעניק תוספת של כ-20% לרופאים בפריפריה במטרה להתמודד עם המחסור בכוח אדם רפואי. חשיבותו של המהלך מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה שהרפואה הפרטית - המהווה מנוע הכנסה מרכזי לרופאים - מפותחת הרבה פחות בפריפריה. זוהי אחת הסיבות המרכזיות לכך שרופאים רבים אינם מעוניינים לעבור לשם, לצד פערים בתשתיות ובמערכת החינוך.
דוחות הממונה על השכר לאורך השנים הצביעו שוב ושוב על כך שאוכלוסיית הרופאים בישראל מאופיינת ברמת אי-שוויון מהגבוהות במערכת הבריאות, ואף מהגבוהות במשק כולו. אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא הוותק, שכן עיקר הכסף הגדול מגיע מהשוק הפרטי - ועם השנים.
רופא בעל פחות מעשר שנות ותק מרוויח בממוצע כ-90 אלף שקל בשנה מרפואה פרטית. בקבוצת הוותק של 14-10 שנים ההכנסה הפרטית כבר מזנקת לכ-181 אלף שקל - כמעט פי שניים. בהמשך היא ממשיכה לעלות ומגיעה לשיאה בקרב רופאים בעלי 39-30 שנות ניסיון. כלומר, הניסיון המקצועי אמנם מעלה את השכר, אך לא בעיקר בזכות תוספות ותק, אלא בשל פתיחת דלתות לשוק הפרטי. משתנה נוסף שמסביר את פערי השכר הוא תחום ההתמחות. בראש הטבלה ניצבת הכירורגיה הפלסטית, עם הכנסה שנתית ממוצעת של כ-1.1 מיליון שקל. אחריה מדורגות דרמטולוגיה, כירורגיית חזה ולב והרדמה.
אולם הסיפור האמיתי טמון בהרכב הרווח. הכירורגים הפלסטיים והדרמטולוגים נשענים בעיקר על רפואה פרטית, בעוד שמרדימים ומנתחי לב נהנים משכר גבוה גם במסגרת המערכת הציבורית. למעשה, כאשר מנטרלים הבדלים במאפיינים כגון גיל, ותק ומיקום גיאוגרפי, דווקא הרדמה וכירורגיית חזה ולב מתגלות כהתמחויות בעלות "פרמיית השכר" הגבוהה ביותר. בקצה השני של הסקאלה נמצאים רופאי הילדים, הפסיכיאטרים והפנימאים. לא משום שהמערכת הציבורית משלמת להם הרבה פחות, אלא מפני שכמעט ואין להם אפשרויות משמעותיות לייצר הכנסות פרטיות.
המחקר חושף גם את תפקידם ההולך וגדל של תאגידי הבריאות הפועלים לצד בתי החולים. במקור נועדו הגופים הללו לתגמל רופאים על פעילות אחר הצהריים ולקדם מחקר רפואי. בפועל, כפי שהאוצר טוען כבר יותר מעשור, הם הפכו למנגנון רחב בהרבה.
בשנת 2023 שילמו עשר קרנות מחקר שכר בהיקף של כ-2.4 מיליארד שקל ליותר מ-23 אלף עובדים - זינוק ריאלי של 134% לעומת 2010. אחת התגליות המעניינות בדוח היא שבבתי החולים במרכז ישנם רופאים רבים שמקבלים את מלוא שכרם הציבורי דרך התאגידים. החוקרים מעלים אפשרות כי מדובר למעשה במנגנון להשלמת תקנים. התופעה בולטת במיוחד ברדיולוגיה, שם יותר משליש מהמומחים מועסקים רק באמצעות קרנות המחקר, וברוב המקרים במשרה מלאה. מדובר בהתמחות הסובלת ממחסור חריף בכוח אדם, והדבר עשוי להעיד על כך שבתי החולים הממשלתיים משתמשים בתאגידים כדי לעקוף את מגבלות השכר שקובע הממונה על השכר באוצר.
התופעה ניכרת גם בדרמטולוגיה, נוירוכירורגיה, גינקולוגיה, אורולוגיה וכירורגיית חזה ולב. מנקודת מבט של מדיניות ציבורית, זו אולי המסקנה החשובה ביותר בדוח: אם התאגידים משמשים בפועל לגיוס רופאים ולהשלמת כוח אדם, הם כבר אינם רק כלי תגמול, אלא חלק ממנגנון ההעסקה של בתי החולים - מנגנון שאינו נתון לפיקוח ממשלתי ישיר. לכן, דרישת האוצר לקדם רפורמה מקיפה בתחום נראית מבוססת היטב על הנתונים.
המחקר שופך אור גם על סוגיה רגישה נוספת בעימות המתמשך בין האוצר לתאגידי הבריאות. אחת ההצדקות המרכזיות לקיומם של התאגידים היא שהם מעודדים רופאים לעבוד אחר הצהריים בבתי החולים הציבוריים ובכך מצמצמים את היקף הרפואה הפרטית. אלא שהמחקר מערער על הטענה הזו. השוואה לרופאי בתי החולים של כללית - שבהם לא פועלים תאגידי בריאות - מציגה תמונה הפוכה. רופאי בתי החולים הממשלתיים נהנים מהכנסות פרטיות גבוהות יותר באופן עקבי, והפערים בהכנסה הפרטית נעים בין 36% ל-80% לטובתם, בעוד שהפערים בשכר הציבורי מתונים בהרבה.
אין בכך הוכחה שתאגידי הבריאות מעודדים רפואה פרטית, אך גם אין בכך הוכחה שהם מצמצמים אותה. במילים אחרות, הממצא האמפירי מחליש את הטענה שלפיה תאגידי הבריאות מהווים חלופה לשוק הפרטי. בסופו של דבר, המחקר של אגף הכלכלן הראשי מציג מודל ישראלי ייחודי. הוא מלמד כי מי שמבקש להבין את הכלכלה של מערכת הבריאות בישראל אינו יכול להסתפק בבחינת תלוש השכר של הרופאים בלבד. יש להביא בחשבון את כלל מקורות ההכנסה - חברות ארנק, תאגידי בריאות ופעילות פרטית. כאשר בוחנים את התמונה המלאה, מתברר שהוויכוח על שכר הרופאים הוא למעשה ויכוח על הגבול ההולך ומיטשטש בין הרפואה הציבורית לרפואה הפרטית.
