פרשנות
הקוזאק הנגזל: תרגיל ההתחמקות של נתניהו - פרשנות במקום עובדות
ראש הממשלה ניתב את תצהירו הנגדי לפרשנות ערכית שונה לאירועים: כך דחיית העדות במשפט נקשרה לירי הכטב"מ על ביתו, והפעלת השב"כ נגד מפגינים ל"חתרנותם האלימה". הוא מהמר על כך ששופטי בג"ץ לא יורו על חקירות נגדיות של שני הניצים כדי להכריע מי צודק
1. לא רק בר על הכוונת
לא רק רונן בר, גם שופטי בג"ץ והיועצת המשפטית לממשלה הוצבו על כוונת תצהירו ותרעומתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוגש היום. על השופטים הוא מתלונן על כך שהעמידו אותו "בתחרות תצהירים" מול ראש השב"כ, פגעו במעמדו ושברו את ההיררכיה של "שלטון העם באמצעות נבחריו". בשבירת ההיררכיה הזו הוא מאשים גם את היועמ"שית גלי בהרב־מיארה ש"סימנה את מטרתה לסכל את החלטת הממשלה". ולמה? כדי לנתב את האירוע "לרפורמת מינויים עקרונית, חסרת בסיס בחוק וחסרת מקבילות בעולם המערבי, כאילו היועצת המשפטית לממשלה ובית המשפט הם אלו שנבחרו על ידי הציבור".
2. סיום פרטני או עקרוני
וזה מוביל לשאלה איך יסתיים האירוע: האם יסתפקו שופטי בג"ץ בהסכמת הצדדים על מועד פרישה מוסכם של רונן בר, בכפוף למינוי מחליף ראוי וערובות להמשך החקירות. נדמה שזו תהיה עמדת השופט נעם סולברג והשאלה היא האם ישכנע את עמיתיו להרכב, הנשיא יצחק עמית ודפנה ברק־ארז שהסנטימנט שלהם נוטה יותר לדרישת היועצת, לפסק דין עקרוני שיבטיח לעתיד את הדרך הנאותה לפיטורי ראש השב"כ (או רמטכ"ל, ראש מוסד, נגיד בנק ישראל ועוד). פיטורים שייגזרו בהליך תקין (תשתית עובדתית, שימוע, ועדת גרוניס) שהולמים את גודל וחשיבות התפקיד. לא מדובר כאן בפקיד ולא משרת אמון אישית אלא בשומר סף שמחויב בעצמאות מקצועית. כמי שכפוף לממשלה, אבל גם למדינה וחוקיה, ומסוגל להציף בפני ראש הממשלה השגות שנגזרות ממצפן ומצפון ממלכתיים.
3. שלוש האופציות של בג"ץ
נתניהו נטל הימור מוצדק כשהוא מניח שהשופטים לא יבחרו בבירור והכרעה עובדתיים בשאלה מי הצודק מבין שני מגישי המצהירים. הוא מהמר ובצדק שהם לא יורו על חקירות נגדיות של שני הניצים ולא ישקיעו מדינה שלמה, בזמן מלחמה, בבוץ ובכאוס של התכתשות חזיתית בין ראש הממשלה לראש השב"כ. לא בטוח שנתניהו סומך כאן על המוניטין והקילומטראז' שלו כדובר אמת, אלא על הרתיעה המוצדקת של השופטים מפני "ייקוב הדין את ההר".
השופטים ביקשו את התצהירים, כמקובל לאחר הוצאת צו על תנאי, כדי להלחיץ את הצדדים לכיוונה של האמת. ועכשיו בפניהם שלוש אפשרויות, אם נוציא את הרביעית, החקירות באולם מחוץ לתחום. האחת, שאלוני הבהרה לצדדים כדי להכריע במחלוקות חזיתיות. השנייה, החזרת ההליך למתכונתו הראויה והשלמתו התקינה – שימוע, ועדת גרוניס. השלישית, פשרה מוסכמת על מועד סיום כהונת בר, מחליף ראוי וערובות להשלמת החקירות, במיוחד קטאר־גייט. וכמובן, השאלה אם השופטים יסתפקו בהחלטה "רזה" למקרה הפרטני, או יגדילו ראש ויטמיעו מסר נחרץ להגנה עתידית של בכירי השירות הציבורי מפני השלכתם לפח ארוזים בסיסמת "חוסר אמון" מצד ראש הממשלה.
4. השב"כ ודחיית המשפט
במרכז המחלוקות בין נתניהו ובר עומדים שלושה אירועים נקודתיים: הניסיון להניע את בר למלט את נתניהו מעדות במשפטו; הפעלת הארגון נגד אזרחים במחאה והמשבר החוקתי – האם בר יגלה נאמנות לראש הממשלה או לבג"ץ במקרה של התנגשות.
השאלה אם השופטים יסתפקו בהחלטה "רזה" למקרה הפרטני, או יטמיעו מסר נחרץ להגנה עתידית של בכירי השירות הציבורי מהשלכתם לפח בסיסמת "חוסר אמון"
לגבי העדות במשפט מתאר נתניהו את עמדת בר כ"שקר מוחלט". את המחלוקת הזו קושר נתניהו לאירוע רחב יותר שהוא עצמו קורבנו הגדול – הדיון באבטחתו האישית לנוכח הכטב"מ שנורה על ביתו וירי נורי התאורה שנחתו בחצרו. בהערת סוגריים נעיר שקשה לראות ראש ממשלה אחר בתולדות ישראל שמרוכז ומתבכיין כך על עצמו ועל משפחתו, בשעה שבה אזרחים ישראלים מוחזקים 570 ימים בשבי החמאס בתנאים קשים ובסכנת מוות. נתניהו קושר את האיומים האלה גם למשפטו. הוא לא מכחיש את העובדה שהעביר לבר חוות דעת לחתימה, כאשר ברור שהוא צריך אותו רק למשפט. לגבי שאר האירועים הוא עצמו מחליט אם ללכת או לא. לכן חשוב היה לו הפטור מהשב"כ. מצד אחד, הוא מרבה להכריז שדחוף לו להעיד, מצד שני, אין טריק בספר הדחיינות שהוא לא נוקט בו. למזלנו, השב"כ לא שיתף פעולה.
5. הפעלת השב"כ נגד אזרחים
כמו בסיפור של ירי הכטב"מ כמחולל גיוס השב"כ לאבטחתו האישית, גם כאן נאחז נתניהו במניע לגיטימי שנמנה אף הוא על משימות השב"כ. והפעם, תפקיד השב"כ שממוקד ב"שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו מפני איומי חבלה וחתרנות". נתניהו מסיט את הדיון לשאלה האם המחאה היא לגיטימית או פעולת חתרנות אזרחית שהשב"כ מופקד על מניעתה. ושוב, הוא ומשפחתו הם במרכז האירוע, הם הקורבנות, הם טעוני ההגנה: "אין צורך להכביר מילים על האלימות הקשה, ההסתה לרצח נבחרי ציבור ובראש ובראשונה קריאות לפגיעה בי ובמשפחתי, פעולות של פריצת מחסומים המגוננים על מעוני עד כדי ירי פצצות תאורה מסכנות חיי אדם לעבר ביתי, חסימת כבישים, סרבנות מאורגנת, אשר אני, כמו גם שרים רבים בממשלה, סברנו שרשויות האכיפה לא נותנות להם את המענה הראוי ובוודאי שלא את המענה שידעו לתת בתקופות אחרות וכלפי גורמים מן הצד השני של המתרס הפוליטי". בכך הוא מוציא את טענת בר בתצהירו מהמרחב של ההנחייה הלא חוקית כביכול למרחב העקרוני של הסכנות שנשקפות לו, למשפחתו, לממשלתו. מעולם לא היה ביטוי משקף יותר ל"קוזאק הנגזל".
6. משבר חוקתי: אין הכחשה
לטענת בר כאילו נתניהו הנחה אותו לציית לו במקרה של התנגשות עם פסיקת בג"ץ, נתניהו אינו משתמש ב"שקר מוחלט" כפי שהשתמש לגבי שני האירועים הקודמים – דחיית העדות והפעלה השב"כ במחאה. כאן ההכחשה של נתניהו רפה יותר. הרבה פחות מ"שקר מוחלט". אפשר להסיק מכך מה שרוצים, אבל השינמוך של הסיפור במדרג ההכחשות אומר דרשני. נתניהו מסתפק בכך שאין זכר לשיח הזה בסטנוגרמה, והסטנוגרמה הזו היא היתרון הגדול של נתניהו ב"מלחמת התצהירים". לנתניהו כראש ממשלה סמכות – הן לפי חוק השב"כ והן לפי חוק הממשלה – להפוך סודי לפומבי ואת זה הוא מנצל בתצהירו, מן הסתם בדרך סלקטיבית כדי להפריך טענות של בר.
7. אשמת בר ב־7 באוקטובר
לכאורה זהו החלק החזק בתצהירו של נתניהו. הוא שופך על בר את האחריות הנוקבת ביותר לאירוע הטבח. "בר לא העיר את המערכת אלא הרדים אותה באופן מוחלט", הוא כותב, "ומנע פעולה משמעותית רק כדי 'להימנע ממיס קלקולציה', מושג שממחיש את הפער בין תפיסתו הביטחונית והאסטרטגית הכושלת של בר גם במהלך המלחמה עצמה". הדיון הזה לא שייך לאירוע. בר לא פוטר בגלל אחריותו ל־7 באוקטובר, אלא בעיתוי שמעלה חשד לניגוד עניינים ושיקולים זרים שעליהם ביקשו השופטים ללמוד מהתצהירים.
8. ועכשיו למזער את הנזק
נדמה שיותר משהועילו התצהירים לשפוך אור הם סיבכו את ההתרחשות. נתניהו חתם על תצהיר, למרות שהיו כאלה שהימרו שיימנע מכך, וניתב את המחלוקת ל"מילה מול מילה". ובעיקר הוא ניתב אותה לפרשנות ערכית שונה שיכולה לשרת תיאורים עובדתיים שונים ואפילו מנוגדים בתכלית. למשל, דחיית העדות במשפט נקשרה לירי הכטב"מ על ביתו. למשל, הפעלת השב"כ נגד מפגינים נקשרה לחתרנותם האלימה נגד הדמוקרטיה. שני סיפורים שמנותבים כרגיל למחלוקת שמגדירה את חיינו בשנים האחרונות: רק ביבי או רק לא ביבי. ולכן, אין סיכוי שהשופטים יכריעו מי צודק, אלא יחתרו לסיים את האירוע מבלי להעצים את הנזק שכבר נגרם מהתנגשות התצהירים.
