הבנקים המרכזיים ממשיכים לתת טיפול שגוי למחלת האינפלציה
דמיינו רופא שמרשם האנטיביוטיקה הקבוע שלו כבר אינו משפיע על החולה, אך הוא ממשיך לרשום אותו מתוך הרגל ואמונה עיוורת בפרוטוקול. כך בדיוק פועלים הבנקים המרכזיים בעולם בשנים האחרונות. הם ממשיכים לשלוף את נשק הריבית כנגד האינפלציה ונגד שאר תחלואי הכלכלה, בזמן שהשווקים הגלובליים מיטלטלים בין משברי אקלים תכופים, שרשראות אספקה שבורות, גלי הגירה המוניים ואי יציבות גאופוליטית כרונית.
הגיע הזמן להודות באמת הלא נעימה: הכלים המוניטריים המסורתיים, שעליהם התבססו נגידי הבנקים במשך שנים רבות, ובראשם העלאות והורדות ריבית תכופות, הפכו להיות מיושנים ובלתי רלוונטיים בעולם הכלכלי הסוער של המאה ה-21. העלאות הריבית המהירות ברגע שמתגלים סימנים ראשונים של אינפלציה, ומנגד ההססנות וההשתהות בהורדת הריבית כשהמשק מתחיל לגלות סימני האטה, גורמים יותר נזק לכלכלה מאשר תועלת.
מבחינה תיאורטית המודל הכלכלי שהבנקים המרכזיים נוקטים הוא פשוט: כאשר האינפלציה מתחילה להרים את הראש, נגידי הבנקים המרכזיים מעלים את הריבית. כתוצאה מכך הכסף במשק מתייקר, הביקושים קטנים, הפעילות מצטננת, ותוך זמן קצר יחסית המחירים מתייצבים. המודל הזה עבד טוב בעולם שבו זעזועים כלכליים נבעו בעיקר ממחזורי עסקים קלאסיים ומעודפי ביקוש. אבל מה קורה כאשר האינפלציה אינה תוצאה של צרכנים מתלהבים שקונים יותר מדי, אלא של מציאות שבה עלות השילוח הימית מזנקת בגלל מתקפות בים האדום, יבולים נשרפים עקב גלי חום קיצוניים, ומדינות מקימות חומות מכס בשל מלחמות סחר ועימותים אזוריים?
אלו אינם זעזועים מצד הביקוש. אלו זעזועים מבניים מצד ההיצע, וכאן בדיוק טמונה הבעיה. העלאת ריבית לא תגרום ליבול חיטה שסבל מבצורת לצמוח מהר יותר, היא לא תפתח מחדש נתיבי סחר ימיים שנחסמו, והיא בוודאי לא תוריד את מחירי הביטוח הימי והאווירי המאמירים בשל הסיכונים הביטחוניים. כאשר הנגידים נלחמים באינפלציית-היצע באמצעות העלאות ריבית, הם מענישים את משקי הבית והעסקים בייקור עלויות האשראי, חונקים את ההשקעות בטכנולוגיות צמיחה, ומגדילים את עלויות המימון הממשלתיות מבלי לגעת בשורש הבעיה האמיתי.
דוגמא מוחשית לפער זה קיבלנו בסוף השבוע האחרון בוועידת ג'קסון הול, שם בחר יו"ר הפדרל רזרב החדש, קווין וורש, להוכיח שוב עד כמה הבנקים המרכזיים פועלים בתוך קפסולת זמן ישנה. בנאומו הניצי הבהיר וורש כי "יש לבנק המרכזי עוד עבודה לעשות" ורמז על אפשרות להעלאות ריבית נוספות, מתוך דאגה לכך שהאינפלציה הבסיסית עדיין ממאנת להתכנס בארה"ב ליעד של ה-2%. אלא שוורש ושאר עמיתיו מתעלמים מהעובדה שהאינפלציה הזו אינה מגיעה מעודף דופמין צרכני, אלא מעיוותי היצע, מלחמות ומדיניות סחר גלובלית מתפוררת. ההתעקשות הזו להמשיך ולאיים בהעלאות ריבית, רק מוכיחה שהבנקים המרכזיים נאחזים בנוסחאות מתמטיות ישנות שמחמיצות לחלוטין את הדרמה האמיתית של הכלכלה הריאלית.
יתרה מכך, המדיניות הזו מייצרת עיוותים מסוכנים לטווח הארוך. בעידן שבו המשק הריאלי זקוק נואשות להשקעות ענק בתשתיות ירוקות, במעבר לאנרגיה מתחדשת, בחיזוק שרשראות אספקה מקומיות ובחדשנות טכנולוגית כדי להתמודד עם האיומים הבאים, ריביות גבוהות מקשות על מימון הפרויקטים הללו בדיוק. אנחנו מעכבים את התרופה האמיתית היחידה למשברי ההיצע, והיא היערכות מבנית והשקעה בכושר עמידות, רק כדי לרצות מודלים מתמטיים ישנים שלא מותאמים לעולם החדש.
הבנקים המרכזיים הם שמרנים ביסודם ולכן סביר שלמרות כל האמור לעיל הם ימשיכו במדיניות המסורתית של שימוש בנשק הריבית נגד כל איום אינפלציוני, גם אם מקורו בגורמים שאינם קשורים בתנודות מחזוריות של ביקוש והיצע. מי שחייב לקחת כיום את המושכות לידיים הן הממשלות בשיתוף פעולה עם החברות העסקיות הגדולות. במקום ללחוץ על נגידי הבנקים להעלות או להוריד ריבית, הממשלות חייבות להתחיל להוביל רפורמות מבניות שיבטיחו את המשך הצמיחה מצד אחד, ואת הקטנת התלות באספקת סחורות וחומרי גלם ממקורות מרוחקים מהצד השני.
במקום לכבות שריפות, להתחיל לתכנן קדימה. במקום להמשיך להישען על השיטה הישנה של הזמנת סחורות ברגע האחרון, שיטה זולה אך רגישה מאוד למשברים, המשק העולמי חייב להרחיב את מגוון הספקים ולפזר סיכונים. לפתח מקורת אנרגיה חלופיים ולהקטין את התלות ביבוא אנרגיה מרחוק. לעבור לייצור עצמי של מוצרים חיוניים, לייצר קשרים קרובים עם מדינות שכנות במקום להסתמך על ספקים רחוקים ובעייתיים. להשקיע כסף ציבורי בתשתיות חיוניות שיגנו עלינו בעתיד, כמו אנרגיה ירוקה, חקלאות מתקדמת ופתרונות מים.
הבעיה אינה היעדר יכולת טכנולוגית או הונית, אלא מכשול פוליטי: קל לכל ממשלה ללחוץ על הנגיד להעלות ריבית מאשר להוביל רפורמות מבניות מורכבות שיישאו פרי רק בעוד עשור. כלכלה אינה משחק מתמטי טהור של ריביות וביקושים. אם המדיניות הכלכלית לא תתחיל להתבסס על השקעות פיסקליות חכמות, השקעות בתשתיות ייצור עצמי של מוצרים חיוניים, הקטנת התלות בנפט, והרחבת קשרי הסחר עם מדינות קרובות, נמשיך לראות בנקים מרכזיים שמנופפים באיום הריבית, בזמן שהעולם האמיתי בוחר להמשיך הלאה בלעדיהם.
ד"ר גלי אינגבר היא ראשת המחלקה למימון וכלכלה בפקולטה למנהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למינהל
