הכסף הקטארי התחיל הכל, הוא גם זה שיכול לסיים את הסיוט
ההון הקטארי שינה כיוון לעבר טראמפ, ונתניהו גילה שהוא פיון חלש במגרש החדש. התעקשות על פנטזיות הסיפוח והמשך השימוש בכוח רק יאיימו על ישראל
כסף קטארי איפשר את הטבח והוציא לדרך את המלחמה, כסף קטארי הוא אולי זה שיסיים אותה. ציני ואכזרי ככל שיישמע, הוא חזק ומשפיע יותר מאידיאולוגיות כיבוש סמוטריצ'יות ומשאיפות טיהור סטרוקיות ומגחמות סיפוח יוסי דגניות. הוא גם חזק ומשפיע יותר מכל תחינה קורעת לב של אימהות חטופים. הוא אדיש לכל אלה. זה סוד כוחו.
הכסף הזה איפשר לחמאס להתחמש עד צוואר, להוציא לפועל טבח חייתי, ולהחזיק מעמד בקושי, במנהרות מבוטנות, אפילו שנתיים אחר כך. לפי החשד הוא גם איפשר מהלכי השפעה שעברו דרך לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו, כדי לטרפד תיווך מצרי ועצירה של המלחמה מוקדם יותר. כעת הכסף הקטארי שינה כיוון וכבר לא מוזרם לחמאס אלא לאמריקה של דונלד טראמפ - ואגב כך הוא משנה גם את הכיוון של המזרח התיכון.
האיש שטען שהוא היחיד שיודע להפעיל את המנהיג עם השיער הכתום מצא עצמו מקריא מדף כתוב, בפנים אפורים, התנצלות משפילה באוזני ראש ממשלת קטאר, בטלפון שנח על רגלי הנשיא הזעוף
לכאורה אין חדש. יחסים בינלאומיים היו מאז ומעולם רוויי אינטרסים, כוחנות וציניות. אלא שבעידן טראמפ רק אלה נותרו. אם מנהיגים אמריקאים קודמים ייחסו חשיבות מסוימת גם לאידיאולוגיות ולמוטיבציות שמאחורי הכסף, הרי שלטראמפ הן משנות כקליפת השום. הוא רוצה את הכסף בשביל אמריקה, בשביל עצמו, בשביל מקורביו, בני משפחתו ופקידיו, מג'ארד קושנר עד סטיב וויטקוף, שהאינטרסים הכלכליים שלהם סרוגים עמוק במפרץ הפרסי. היחסים הבינלאומיים שטראמפ בונה מחדש — באירופה, במזרח הרחוק, בדרום אמריקה, בקוטב הצפוני, במזרח התיכון — טוהרו מכל שיקול אחר. רק עוצמה כלכלית ושליטה במשאבים מונחות על השולחן. בגלוי, בלי העמדת פנים. במשחק הזה כולם פיונים על הלוח – וישראל, מחריד לגלות, במונחי עוצמה כלכלית ומשאבים, היא פיון חלש מאוד.
נתניהו, שקשר את גורלו — ואת גורל ישראל — בטראמפ, איחר להבין זאת. האיש שטען שהוא היחיד שיודע להפעיל את מנהיג המערב כתום השיער מצא את עצמו בסופו של דבר מקריא מדף כתוב, בפנים אפורים, התנצלות משפילה באוזני ראש ממשלת קטאר, באמצעות טלפון קווי שמוחזק על רגלי נשיא אמריקאי זעוף – כמו ילד שאמו הכריחה אותו להתקשר להתנצל בפני החבר שהכה בגן. והאירוע המשפיל הזה, שפעם היה נשאר מאחורי דלתיים סגורות, הונצח על ידי צלם הבית הלבן והופץ ברבים, למען יראו וייראו.
נתניהו שיחק עם הכסף הקטארי, פלירטט עם עוצמת האש, קנה איתו שקט, ליבה כשרצה, צינן כשנבהל. הוא חשב שהוא שולט באש הזו, עד שגילה באיחור שהיא שורפת אותו. שהקטארים פשוט הרבה יותר מתוחכמים ובעיקר עשירים ממנו, ובסוף המשחק הם אלה שמחזיקים בידיהם לא רק התחייבות שישראל תימנע מתקיפה בשטחם, אלא גם ברית הגנה נכספת עם ארצות הברית — כזו שנתניהו הבטיח להביא לארצו ולא קיים.
נכון לכתיבת שורות אלה, בשבת אחר הצהריים, חמאס השיב לטראמפ תשובה שאינה שוברת את הכלים, המבצע לכיבוש עזה הוקפא בהוראת הנשיא האמריקאי, משלחות המשא ומתן נערכות לשוב לדיאלוג. מפת כיבוש הרצועה הוסרה מהשולחן לעת עתה, ובמקומה הונחה, תחת ממשלת ימין על מלא, מפת דרכים שונה לחלוטין, שעשויה להוביל למדינה פלסטינית.
מותר לשמוח על האפשרות לסיום המלחמה ועל הסיכוי לשחרור החטופים מהשבי, שני דברים שהיו צריכים לקרות מזמן. בו בזמן חשוב להצביע על הסכנה שנתניהו קלע אותנו אליה. עידן ההשפעה הקטארי, ובקרוב הסעודי, עלול להיות מסוכן מאוד. בהתנהלות נכונה הוא יכול להסתיים בשינוי אזורי חיובי; אבל אם תימשך מדיניות שכולה הפעלת כוח, הרג חסר תקדים, איומי סיפוח, הרס והשפלה, הוא יכול להפוך לעידן של קטסטרופה — בוודאי כשהאינטרסים של הנשיא האימפולסיבי וההפכפך לא בהכרח חופפים את שלנו.
ישראל חייבת אתחול עמוק של מערכת ההפעלה שלה. איחוי פנימי, התאוששות כלכלית, שיקום היחסים הבינלאומיים, ובעיקר שינוי חשיבה. בלי אלה, היא עלולה להתקשות לשרוד. ונתניהו כבר לא יכול להיות זה שיוביל אותה לדרך החדשה.
