מזהים מתקפות סייבר, מפספסים מצוקה נפשית
המצוקה הנפשית עברה מזמן גם למסכים, אבל מערכות המניעה שלנו עדיין מתנהלות כאילו היא מתרחשת בעיקר בחדר הטיפול. אם אנחנו יודעים להשתמש בטכנולוגיה כדי לזהות הונאות, מתקפות וחריגות פיננסיות בזמן אמת, הגיע הזמן להשתמש בה גם כדי לזהות סכנה אנושית – בלי להפקיד בידי האלגוריתם את ההחלטה מה לעשות איתה
אנחנו משקיעים משאבים עצומים במערכות שיודעות לזהות חריגות פיננסיות, ניסיונות הונאה, מתקפות סייבר ותקלות תפעוליות. אלגוריתמים סורקים מיליוני פעולות ומתריעים כשמשהו בדפוס משתנה. אבל דווקא במקום שבו שינוי בדפוס עלול להעיד על סכנה לחיי אדם, אנחנו עדיין נשענים במידה רבה על כך שמישהו יבחין בזמן. זו תפיסה שכבר אינה מתאימה למציאות.
חלק גדול מהחיים שלנו מתנהל כיום בטקסט – בהודעות, בצ'אטים, בפוסטים ובתגובות. לכן גם מצוקה נפשית אינה מתבטאת רק במה שאדם אומר בחדר הטיפול או בשינוי בהתנהגות שאפשר לראות מבחוץ. לפעמים היא נמצאת בשינוי חד באופן הכתיבה, בביטויים חוזרים של ייאוש וחוסר משמעות או בהיעלמות פתאומית ממרחב חברתי. לא כל הודעה קצרה היא סימן למצוקה ולא כל פוסט עצוב מחייב התערבות. בדיוק משום כך נדרשים ידע מקצועי, הקשר ושיקול דעת. אבל להתעלם מהמידע שנמצא במרחב הדיגיטלי פירושו להתעלם מאחת הזירות המרכזיות שבהן מצוקה נחשפת כיום.
בסה"ר – סיוע והקשבה ברשת – אנחנו פועלים במרחב הזה כבר יותר מ־25 שנה. מאז 7 באוקטובר חווינו עלייה חסרת תקדים בביקוש לסיוע נפשי מקוון, שהביאה להרחבת המענה מ־11 שעות ביממה לפעילות רציפה, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. בחברה הערבית לבדה נרשמה עלייה של כ־54% במספר הפניות החודשי.
המסקנה מהנתונים האלה אינה רק שיש יותר מצוקה. המרחב הדיגיטלי כבר אינו ערוץ משני לקבלת עזרה. עבור ילדים ובני נוער, צעירים, מי שחוששים מסטיגמה ומי שאין להם גישה זמינה לטיפול, הוא עשוי להיות המקום הראשון, ולעיתים היחיד, שבו המצוקה נחשפת.
לכן זיהוי מצוקה בטקסט לא יכול להישאר משימה של עמותות ומתנדבים. הוא צריך להפוך לחלק ממערך המניעה הלאומי. כאן לטכנולוגיה, ובפרט לבינה מלאכותית, יכול להיות תפקיד משמעותי. היא יכולה לזהות דפוסים ושינויים לאורך זמן, לאתר ביטויים חוזרים של ייאוש ולסייע בתיעדוף פניות. אבל צריך להציב גבול ברור: אלגוריתם אינו מטפל וציון סיכון אינו אבחנה. מערכת שמסמנת אדם ללא פיקוח מקצועי, הגנה על פרטיות ובדיקת הטיות עלולה לייצר נזק לא פחות מתועלת. השאלה איננה אם לתת לבינה מלאכותית "לטפל" באנשים. התשובה לכך היא לא. השאלה היא אם אנחנו מוכנים להשתמש בטכנולוגיה כמערכת התרעה שמביאה אדם מקצועי לתמונה מוקדם יותר.
האחריות מתחלקת בין המדינה, מערכת החינוך, מערכות הבריאות והרווחה וחברות הטכנולוגיה. בתי ספר צריכים ללמד כיצד מזהים מצוקה גם בשיח דיגיטלי; אנשי מקצוע צריכים לקבל הכשרה לקריאת סימנים בטקסט; ופלטפורמות שמחזיקות כמויות עצומות של מידע על דפוסי התקשורת שלנו אינן יכולות להתייחס לזיהוי מצוקה כאל סוגיה שנמצאת מחוץ לתחום אחריותן.
ישראל כבר יודעת לבנות מערכות התרעה מתוחכמות כמעט לכל סיכון שניתן למדוד. הגיע הזמן שמניעת אובדנות ומצוקה נפשית תקבל את אותה רצינות מערכתית. המצוקה משתקפת במרחב הדיגיטלי. מערך המניעה שלנו צריך להדביק אותה.
ענבר שנפלד היא מנכ"לית עמותת סה"ר – סיוע והקשבה ברשת
